הסדר החדש

הסדר החדש באירופה — גרמניה הנאצית בשיא שטחה (בכחול) במהלך מלחמת העולם השנייה

הסדר החדש (בגרמנית: Neue Ordnung) הוא כינויה של מערכת פוליטית, מדינית, כלכלית וחברתית שהנאצים שאפו להקים באירופה, שהייתה מיועדת להחליף את הסדר הקיים. הסדר החדש התבסס על האידאולוגיה הנאצית והרעיון של היטלר לבנות עולם חדש על פיה: להרוס את העולם ולבנות עולם חדש על הריסותיו. שני עקרונות של האידאולוגיה שבאים בסדר החדש הם מרחב המחיה ותורת הגזע. כחלק מההשתלטות על מזרח אירופה, ראו הנאצים בעמים המזרח אירופיים עמים נחותים. בנוסף, האוכלוסייה היהודית הרבה בה, בעיקר בפולין, ומספר הקומוניסטים הרב בברית המועצות, הניעו את הנאצים ליישם את כל עיקרי הנאציזם על אדמת מזרח אירופה. הקמת הסדר החדש החלה כאשר מלחמת העולם השנייה כבר החלה, אך הוכרזה בפומבי על ידי אדולף היטלר בשנת 1941:

השנה 1941 תהיה, ואני משוכנע, השנה ההיסטורית של הסדר החדש הגדול באירופה.

— אדולף היטלר

ההיסטוריונים עדיין חלוקים באשר למטרות הסופיות של "הסדר החדש", חלקם מאמינים שהיא אמורה להיות מוגבלת לשליטה הנאצית באירופה, בעוד שאחרים טוענים שהשליטה הייתה אמורה להיות קרש קפיצה לכיבוש עולמי ולהקמת ממשלה עולמית בשליטה גרמנית.

עיקרי התוכנית

התוכנית הייתה לנצל את עמי מזרח אירופה לטובת הרייך השלישי, כחלק מה"אריזציה" של האזור כולו. בנוסף לניצול הפיזי של התושבים, הנאצים גם תכננו לגרום להם ל"הדללות טבעית" ובכך להשמידם מבלי צורך במאמצים מיוחדים.

הקומוניסטים, אויבי הנאצים, היו צריכים להירצח בו במקום, עקב כך שהאידאולוגיה הקומוניסטית הייתה מנוגדת לחלוטין לאידאולוגיה הנאצית (הקומוניסטים דגלו בשוויון, ואילו הנאצים באי-שוויון וניצול). שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס כתב ביומניו כי "מי שישלוט באירופה יקבל את ההנהגה של העולם" וזו הייתה המטרה העיקרית של הפיהרר, אדולף היטלר.

באשר ליהודים, הנאצים תכננו לבצע את "הפתרון הסופי לשאלת היהודים באירופה" על ידי השמדת כל האוכלוסייה היהודית ברחבי היבשת.

ביצוע התוכנית

חיילי האיינזצגרופן יורים ביהודים שנמצאים בתעלה

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

עמוד ראשון של פקודת הקומיסר, 6 ביוני 1941

הנאצים ביצעו את תוכניתם בפעולות הבאות:

• כיבוש: גרמניה כבשה כמעט את כל אירופה חוץ מבריטניה, חלקים מרוסיה והמדינות הנייטרליות (שוודיה, ספרד, פורטוגל ושווייץ).
• חלוקת אירופה למעמדות אדונים ועבדים על פי מספר סוגי מדינות.
  • היטלר חילק את שטחי הכיבוש. המעמד החוקי של שטחים שהפכו לשטחי סיפוח הוא כמו של כל אזרח בגרמניה ושטחים שמסופחים רשמית לגרמניה (אוסטריה, חבל הסודטים ומערב פולין).
  • שלטון כיבוש גרמני ישיר. מי ששלט עליהם הוא הצבא הגרמני באופן ישיר. המדינות הן: נורווגיה, צ'כיה, צפון צרפת ולאחר מכן המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה.
  • הסוג השלישי של מדינות הן מדינות תחת שלטון גרמני לא ישיר. צרפת של וישי ודנמרק (כבושה אך עצמאית).
  • מדינות עצמאיות ששיתפו פעולה מרצון עם גרמניה – ממלכת הונגריה, ממלכת בולגריה וממלכת רומניה.
• התיישבות וגרמניציה: במערב פולין גרש היטלר תושבים מקומיים ויישב במקומם גרמנים כדי לממש את העיקרון של מרחב המחיה. הוא לקח פולנים מאזורים שלפי האידאולוגיה שלו אסור שיחיו בהם גזעים שאינם ארים ומבצע חילופי אוכלוסייה. באמצע 1941 הוא יישב 200,000 גרמנים במערב פולין ובסוף 1943 ישבו במערב פולין כבר למעלה ממיליון גרמנים. התוכנית דיברה על 100,000,000 גרמנים לאורך כמה דורות עם ריבוי טבעי, במערב בלבד.
• ניצול כלכלי: היטלר רצה לנצל את המדינות הכבושות שלו. הוא ניצל אותן כלכלית בתחומים הבאים:
  • משאבים טבעיים – אוצרות טבע, חומרי גלם ותוצרת חקלאית.
  • משאבים כלכליים – יצירות אומנות, בתי חרושת ובנקים.
  • משאבים אנושיים – כוח עבודה, עבודת כפייה, מחנות עבודה שבהם עבדו עובדי כפייה בפרך תחת שמירה ופיקוח צבאי.
• המתות חסד: היטלר רצח את כל מי שהיווה בעיניו איום על הגזע הארי ופוגע בטהרתו (מתמודדי נפש, נכים, בעלי צרכים מיוחדים, החולים במחלות סופניות ותורשתיות, הומוסקסואלים) כחלק מתוכנית T4 - אותנסיה המתות החסד הסתיימו באופן רשמי, ב-1941 בלחץ הכנסייה הגרמנית אך למעשה המשיכו בצורה סמויה.
• דיכוי והשמדה: לאורך המלחמה דוכאו והושמדו מיליוני בני אדם. הדיכוי כלל גירוש, מעצרים, הרעבה, עבודות כפייה. מעבר לזה, התקיים רצח שיטתי של אוכלוסייה אזרחית, לא רק יהודית. העם היהודי והעם הצועני סבלו מהרצח במידה ניכרת משאר העמים.
• עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941, ניתנה "פקודת הקומיסר", בה הורה הפיקוד העליון של הוורמאכט להרוג את כל הקומיסרים (פקידי המפלגה הקומוניסטית) בארצות הכבושות.
• באשר ליהודים, הנאצים בודדו אותם בתחילה בגטאות, על פי פקודה של ריינהרד היידריך. בתחילת 1942, החלו המשלוחים למחנות ההשמדה כחלק מהפתרון הסופי של שאלת היהודים.

תוכניות במסגרת הסדר החדש

באירופה

מבצעים בפולין ומערב אירופה

השלב הראשוני של הקמת הסדר החדש היה:

• ראשית, החתימה על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ב-23 באוגוסט 1939 לפני הפלישה לפולין כדי להבטיח את הגבול המזרחי החדש עם ברית המועצות, למנוע מלחמה דו-חזיתית ולעקוף מחסור בחומרי גלם שיגרם עקב מצור בריטי צפוי.
• שנית, מלחמת בזק בצפון ומערב אירופה (מבצע וסריבונג והמערכה על צרפת ועל ארצות השפלה בהתאמה) כדי לנטרל התנגדות ממערב. מלחמת הבזק הביאה לכיבוש של דנמרק, נורווגיה, לוקסמבורג, בלגיה, הולנד וצרפת שכולן היו תחת שלטון גרמני כבר בתחילת הקיץ של 1940.

בנוסף לכך, לנאצים היו תוכניות לכבוש את הממלכה המאוחדת ואת אירלנד כחלק ממבצע ארי-הים ומבצע גרין בהתאמה. אילו הנאצים היו מנצחים בקרב על בריטניה החלק של מערב אירופה בסדר החדש היה מושג לא הייתה אמורה להתקיים ועידת שלום כללית כמו הועידה שנערכה בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה אלא רק משא ומתן דו-צדדי בין גרמניה לאויביה המובסים. כל הארגונים הבינלאומיים שעדיין קיימים כמו ארגון העבודה הבינלאומי היו אמורים להיות מפורקים או מוחלפים על ידי מקבילים בשליטה גרמנית.

אחת ממטרות מדיניות החוץ הגרמנית העיקריות לאורך שנות ה-30 הייתה לכונן ברית צבאית עם בריטניה, ורק לאחר דחייה מהבריטים החלו הנאצים לאמץ מדיניות אנטי-בריטית מאחר שהדבר התברר כבלתי אפשרי, עם זאת עדיין נותרה התקווה שבריטניה תהפוך עם הזמן לבעלת ברית של גרמניה. היטלר הביע מספר פעמים הערצה (אשר הייתה משולבת עם לעג וזלול) לאימפריה הבריטית והעדיף לראותה נשמרה כמעצמה עולמית, בעיקר משום שפירוקה יועיל למדינות אחרות הרבה יותר מאשר לגרמניה, במיוחד לארצות הברית ולאימפריה היפנית. מצבה של בריטניה הושווה למצבה ההיסטורי של האימפריה האוסטרית לאחר תבוסתה על ידי ממלכת פרוסיה בשנת 1866 עם הפסדה במלחמת אוסטריה–פרוסיה. על אף שאוסטריה הודרה רשמית מענייני גרמניה היא תתברר כבעלת ברית נאמנה של האימפריה הגרמנית במערך הכוחות שלפני מלחמת העולם הראשונה - כשהאימפריה האוסטרו-הונגרית הצטרפה למעצמות המרכז. היטלר קיווה שבריטניה המובסת תמלא תפקיד דומה, תהיה מודרת מניהול ענייני היבשת אך תשמור על האימפריה שלה ותהפוך בשלב מסוים לבעלות ברית של הגרמנים.

בנוסף לכך, לנאצים אף הייתה תוכנית שמעולם לא יצאה לפועל, לפלוש לשווייץ וליכטנשטיין ולספח אותם לרייך הגרמני, מבצע הפלישה קיבל את הכינוי "מבצע טננבאום".

תוכנית-האב למערב

צרפת תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, מחולקת לאזור הכיבוש הגרמני, אזור כיבוש איטלקי וצרפת של וישי

ב-14 ביוני 1940 כתב וילהלם שטוקרט תזכיר העוסק בסיפוח אזורים מסוימים במזרח צרפת אל שטחי הרייך. המסמך מציג תוכנית לצמצום צרפת לגבולותיה בימי הביניים המאוחרים עם האימפריה הרומית הקדושה והחלפת האוכלוסייה הצרפתית בשטחים אלו במתיישבים גרמנים. תזכיר זה היווה את הבסיס ל"קו הצפון-מזרחי" (הנקרא גם "הקו השחור" או "קו הפיהרר") שצויר בשטחי צרפת הכבושה בהסכם שביתת הנשק השני בשמפן. הקו נמתח משפך נהר הסום עד להרי היורה (ראו מפה). כחלק מתהליך הגרמניזציה של האזור מובא בתזכיר שמות ערים ואזורים שישנו את שמם לשם מתאים בגרמנית, למשל העיר נאנסי תהפוך לנאנציג. ההיסטוריון הגרמני פטר שטלר מייחס תוכנית זו כהקבלה מערבית לתוכנית-האב למזרח. בסוף 1940 מונה שטוקרט למזכיר המדינה (מנכ"ל) משרד הפנים של הרייך.

ביסוס השליטה הגרמנית במרכז ומזרח אירופה

מפת הטריטוריה הגרמנית המוצעת סביב נהר הדנובה, על פי תכנונים מ-1941

כבר לפני מבצע ברברוסה כ-3 מדינות במרכז ומזרח אירופה (הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, הרפובליקה הסלובקית הראשונה, המדינה העצמאית של קרואטיה) היו מדינות בובה של גרמניה הנאצית. בנוסף לכך, סרביה הייתה תחת כיבוש צבאי גרמני ישיר , מונטנגרו הייתה תחת כיבוש איטלקי ואלבניה סופחה לאיטליה. כמו כן, גם יוון הייתה נתונה לכיבוש צבאי גרמני-איטלקי ישיר (אשר פעל עד 1944 תחת מדינת בובה של הנאצים) בגלל תנועת ההתנגדות הגוברת. למרות שמבחינה טכנית הייתה בתחום ההשפעה האיטלקי. היטלר סבר כי ייתכן שיוקמו בסיסים גרמניים קבועים בבלגרד ובסלוניקי. עיקר הדאגה של היטלר באזור זה הייתה סביב הרצון לשליטה גרמנית בדנובה ואגה. היטלר התייחס לדנובה כ"נהר העתיד" של אירופה.

ביוני 1942 הצהיר היטלר כי יש צורך בשליטה גרמנית מסביב לנהר בטענה כי הנהר הוא נתיב המים שמוביל ללב ליבה של אירופה. היטלר הציע ליישב גרמנים אתניים בשתי גדות הנהר ברצועה ארוכה המשתרעת ממוהאץ' שבהונגריה ועד לים השחור. עם זאת, היטלר מעולם לא תכנן באופן רשמי ועקבי את תוכניותיו המדויקות לאזור והעדיף שלפחות בטווח הקצר שלאחר המלחמה לשמור על בולגריה, הונגריה ורומניה כמדינות לווין שקשורות ואף תלויות כלכלית, פוליטית וצבאית בגרמניה. סביר להניח כי הנאצים תכננו שלפחות סרביה תישאר תחת שליטה גרמנית.

כיבוש מזרח אירופה

היטלר קיווה להפוך את גרמניה לאוטרקיה מוחלטת חסינת מצור על ידי ניצול המשאבים העצומים השוכנים בשטחי ברית המועצות: אוקראינה הייתה אמורה לספק שמן צמחי, פחם, גומי, ברזל ועוד, דוגמה נוספת הייתה התכנון לפיו הגרמנים היו אמורים אספקה של דגים מאזור הים השחור ונפט מהקווקז.

כבר ב-1942 התקיימו במזרח אירופה משטר הגנרלגוברנמן, נציבות הרייך אוקראינה ונציבות הרייך אוסטלנד. שתי חטיבות אדמיניסטרטיביות נוספות היו צפויות לקום בהמשך במזרח אירופה: נציבות הרייך קווקז בקווקז ונציבות הרייך מוסקבה באזור שיכלול את מטרופולין מוסקבה ושטחים נרחבים של רוסיה האירופית אך הן מעולם לא הוקמו.

תוכנית-האב למזרח הייתה תוכנית לביצוע רצח עם, טיהור אתני וכיבוש קולוניאליסטי בשטחי מזרח אירופה. השלב הראשון כונה "התוכנית הקטנה", ובו נכללו פעולות שהיו אמורות להתבצע במהלך המלחמה, ולאחריו תבוא "התוכנית הגדולה", שהייתה אמורה להימשך 25–30 שנה, לאחר תבוסת ברית המועצות. עם סיום התוכנית שטח הרייך של גרמניה הנאצית היה אמור לכלול את שטחי פולין, לטביה, ליטא, אסטוניה, בלארוס, אוקראינה, חלקה האירופי של רוסיה, הרי הקווקז וחלקה המערבי של קזחסטן, עד להרי אורל (בהתאם למשא ומתן על חלוקת אסיה בין גרמניה לחברתה לצירה, האימפריה היפנית). גם להרי אורל הייתה התייחסות משלה עצמה: התוכנית הנאצית להרי אורל, שהתייחסה אל ההרים כ"קיר החיים של הרייך". תוכנית-האב למזרח דנה בדרכים לבצע טיהור אתני של האוכלוסייה המקומית בשטחים הכבושים — עשרות מיליוני בני אדם. מתוכם את מי שנחשבו לפי תורת הגזע לגרמנים תכננו לקלוט אל הרייך, את השאר תכננו להשמיד, לשעבד כעבדים שישרתו את הגזע הארי או לגרש אל מעבר להרי אורל. בשטחים שיתפנו יוקמו קולוניות והן יאוכלסו בגרמנים, וגרמניה הנאצית תשלוט עליהם מבחינה כלכלית ותרבותית. אחת התוכניות המרכזיות הייתה שעבוד הסלאבים כך שיהפכו לעבדים באחוזות שיוענקו לקציני האס-אס לאחר תבוסת ברית המועצות.

נשים גרמניות עודדו להביא ילדים רבים ככל האפשר כדי לאכלס את השטחים המזרחיים החדשים שנרכשו. כדי לעודד מדיניות פוריות זו, הורחבה תוכנית לבנסבורן והנאצים החלו להעניק את גרסת הזהב לצלב הכבוד של האם הגרמנייה, אשר הוענק לנשים גרמניות שילדו לפחות שמונה ילדים למען הרייך השלישי. מלבד זאת, היה גם מאמץ של מרטין בורמן והיינריך הימלר להנהיג חקיקת נישואים חדשה כדי להקל על גידול האוכלוסייה, מה שהיה מאפשר לגיבורי מלחמה מעוטרים להינשא לאישה נוספת. הימלר חזה שיהיו בעולם כ-300,000,000 גרמנים עד שנת 2000.

שר הרייך לשטחים הכבושים במזרח, אלפרד רוזנברג טען כי אחת המטרות המדיניות של מבצע ברברוסה היא לא רק הריסת הקומוניזם, אלא שחרור הרייך מ"הסיוט המזרחי למאות שנים קדימה" באופן כללי על ידי חיסול המדינה הרוסית, ללא קשר לאידאולוגיה הפוליטית שלה. רוזנברג טען כי המשך קיומה של האומה הרוסית כמקדמת הפאן-סלאביזם נתפס כאיום מרכזי על האומה הגרמנית.

חצי האי האיברי

פרנסיסקו פרנקו והיטלר צועדים בתחנת הרכבת אנדיי, המדינה הספרדית, 23 באוקטובר 1940

הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו שקל להצטרף למלחמה לצד מדינות הציר. הפלנגות הספרדיות העלו טענות רבות לגבול העתידי בין המדינות בפרט ולעתיד התרחבותה של המדינה הספרדית בכלל. הספרדים רצו להחזיר לידם את חבל הבסקים הצפוני שהיה בידי צרפת. הוא גם חשק בכיבוש סרדיניה ואנדורה.

היטלר ופרנקו נפגשו בועידת אנדאי, שם הועלה התנאי להצטרפות ספרד למלחמה ובפרט התנאי להשתתפות ספרד במבצע פליקס, מבצע שגרמניה הציעה שבמסגרתו ישתלטו גרמניה הנאצית והמדינה הספרדית על גיברלטר. בתמורה להצטרפות למלחמה לצד מדינות הציר, פרנקו דרש מגרמניה את מרוקו ואת עיר הנמל אוראן באלג'יריה. דרישה נוספת הייתה בנוגע להרחבה בקנה מידה גדול של גינאה הספרדית אך דרישה זאת ככל הנראה מעולם לא הייתה יוצאת לפועל מאחר שההצעה להרחבה חפפה את השאיפה הגרמנית להחזיר לידם את קמרון הגרמנית. אם לא די בכך, פרנקו דרש אספקת דלק ותבואה לצבא הספרדי אך תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות והמשא ומתן המתיש, בו הצטיין פרנקו, הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם.

לאחר הסירוב הספרדי להצטרף למלחמה, הגרמנים רצו לפלוש לספרד וגם לפורטוגל ולהפוך אותן למדינות בובה אך הגרמנים זנחו את התוכניות הללו ומעולם לא מימשו אותן. לההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה אם פרנקו דרש דרישות מוגזמות כתנאי לכניסתה של ספרד למלחמה, או נקב בכוונה במחיר לא מציאותי כדי לסכל את תוכניותיו של היטלר.

הממלכה המאוחדת

אחת מהמטרות של מדיניות החוץ הגרמנית לאורך שנות ה-30 הייתה לכרות ברית צבאית עם הבריטים. גם לאחר שהבריטים החלו לאמץ רטוריקה אנטי-נאצית ואף הכריזו מלחמה על הנאצים הנאצים נותרו בתקווה שהבריטים יהפכו בבוא היום לבעלי ברית אמינים של גרמניה. היטלר העדיפה להשאיר את האימפריה הבריטית כמעצמת-על משום שסבר כי התפרקותה תועיל למדינות אחרות (בהן האימפריה היפנית וארצות הברית) הרבה יותר מאשר לגרמניה. למעשה, אחת המטרות המשניות של היטלר במבצע ברברוסה הייתה להעביר את הבריטים לצידן של מדינות הציר. היטלר האמין כי "תוך מספר שבועות" לאחר קריסת וכניעת ברית המועצות הבריטים המובסים יתמכו בסופו של דבר בכוחות הציר. הוא הצהיר כי "בין אנגליה ואמריקה תהייה יום אחד מלחמה שתתנהל בשנאה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אחת משתי המדינות תצטרך להיעלם, אהיה שם יותר כדי לראות את זה אבל אני שמח בשם העם הגרמני על הרעיון שיום אחד נראה את אנגליה וגרמניה צועדות יחד נגד אמריקה".

עם זאת, עדויות רבות אחרות מצביעות כי במקרה של פלישה מוצלחת לבריטניה, היחס של הנאצים לעם הבריטי לא היה צפוי להיות אוהד במיוחד. על פי מסמכים גרמנים שנתפסו על ידי בעלות הברית, המפקד העליון של ה-OKH, ולטר פון בראוכיטש הורה כי אוכלוסיית הגברים הכשירים בריאותית בין גיל 17 ל-45 תיאסר ותוגלה לאירופה. עונש מוות היה מוטל באופן מיידי וללא משפט על כל פעולת התנגדות. היינריך הימלר אף הצהיר כי בכוונתו של האיינזצגרופן להרוג כ-80% מאוכלוסיית הממלכה המאוחדת לאחר הניצחן הגרמני. חלק מהנשים הבריטיות היו אמורות לשכב ולהיכנס להריון מהחיילים גרמנים כדי להבטיח שבריטניה תעבור גרמניזציה מלאה בתוך דור אחד או שניים שלאחר מכן. התכנון היה שלפחות בתחילת המלחמה, פועלים גרמנים ישלחו לבריטניה כדי להמשיך לשמור על הפעלת מכונת המלחמה במינימום הפרעה, כשהייצור התעשייתי הבריטי מופנה למאמצים לפלוש לברית המועצות ולממש את רעיון המרחב מחיה. כוח האיינזצגרופן המקומי, ד"ר פרנץ סיקס היה אמור להוציא להורג או לכל הפחות לעצור את כל הפוליטיקאים ואנשי הציבור שהתבטאו בעבר נגד הנאצים או נתפסו כאיום על הכיבוש ושהו באותה העת בגרמניה - כל אנשים אלו היו כתובים ב"ספר השחור", המרכזיים שבהם היו וינסטון צ'רצ'יל, נוויל צ'מברלין, אדווארד בנש, שארל דה גול, ארנסט האנפשטנגל, הרמן ראושנינג, חיים ויצמן ואישים רבים נוספים.

איי התעלה - ג'רזי וגרנזי היו אמורים להשתלב לתוך גרמניה הנאצית מבחינה פורמלית וסופית (לאורך המלחמה האיים אכן היו תחת כיבוש גרמני נאצי וחלק מתושבי האיים הועברו למחנות ריכוז גרמניים, ובאי אולדרני אף נבנה מחנה ריכוז לעובדי כפייה). היטלר הצהיר שלאחר המלחמה, האיים יועברו לשליטתו של ראש חזית העבודה הגרמנית, רוברט לי שיקים באיים אתרי נופש שיפעלו על פי כוח באמצעות שמחה. חוקר גרמני שסייר באיים ב-1941 הציע לגרמנים להתייחס לאיים כאל "מיקרו-מדיניות גרמניות" וטען שהאיחוד שלהן עם בריטניה היה לא יותר מתאונה היסטורית.

תוכניות עבור חלקים אחרים של העולם מחוץ לאירופה

מזרח האוקיינוס האטלנטי

במהלך קיץ 1940, לאחר הניצחונות במערכה על צרפת וארצות השפלה, שקל היטלר את האפשרות לכבוש את האיים האזוריים, כף ורדה ומדיירה מפורטוגל ואת האיים הקנריים מספרד. הסיבה שהיטלר שקל לכבוש את איים אלו הייתה שברצונו היה למנוע שימוש בריטי באיים אלו לפעולות צבאיות נגד גרמניה הנאצית. בשיחה של היטלר עם שר החוץ הספרדי, רמון סראנו סונייר הציע לו היטלר להעביר לגרמניה אחד מהאיים הקנרים בתמורה לכך שהגרמנים ימכרו לספרד את מרוקו הצרפתית.

לנאצים הייתה תוכנית מגירה בשם "מבצע איזבלה", שמטרתו הייתה לחסום בפני הבריטים את דרכי הגישה למזרח התיכון ולהודו. תעלת סואץ, מלטה וגיברלטר היו נקודות אסטרטגיות מבחינת הבריטים שכן בלעדיהן הים התיכון היה נחסם עבורם.

מפה משוערת של השלטון הנאצי באפריקה.
בכחול בהיר: מושבות גרמניות חדשות פוטנציאליות.
בכחול כהה: מושבות האימפריה הגרמנית שנלקחו מגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה והנאצים תכננו לכבוש מחדש.
בתכלת חצי מוצלל: מושבות האימפריה הפורטוגזית.

אפריקה

גרמניה שימשו בעיקר כקלפי מיקוח למטרות טריטוריאליות נוספות באירופה עצמה. עם זאת, אפריקה צפויה ליפול תחת שליטה גרמנית בדרך זו או אחרת לאחר שגרמניה השיגה לראשונה עליונות על היבשת. כוונותיו הכוללות של היטלר לארגון העתידי של אפריקה חילקו את היבשת לשלוש. השליש הצפוני היה אמור להיות מוקצה לאימפריה האיטלקית כחלק מהקמת איטליה הגדולה, בעוד החלק המרכזי ייפול תחת השלטון הגרמני. החלק הדרומי שנותר היה אמור להיות בשליטת מדינת בובה אפריקאית פרו-נאצית.

בתחילת 1940 שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ יצר קשר עם מנהיגים דרום אפריקאים שנחשבו אוהדי נאציזם והודיע להם כי גרמניה מתכננת להשיב לעצמה את המושבה שלה בדרום מערב אפריקה הגרמנית (אותה איבדה לאחר חתימת חוזה ורסאי והקמת איחוד דרום אפריקה הבריטית). דרום אפריקה הייתה אמורה לקבל פיצוי על ידי רכישות טריטוריאליות של מדינות החסות הבריטיות סווזילנד, בצ'ואנאלנד ודרום רודזיה. על חלוקת אפריקה המערבית הצרפתית בין הספרדים לצרפתים סירב היטלר לספק הבטחות רשמיות כלשהן במהלך המלחמה זאת ככל הנראה מחשש לאבד את תמיכתה של צרפת של וישי.

ב-1940 המטה הכללי של הקריגסמרינה בנה תוכנית מפורטת בהרבה שמציגה אימפריה קולוניאלית גרמנית באפריקה שמדרום לסהרה המשתרעת מחופי האוקיינוס האטלנטי ועד חופי האוקיינוס ההודי. האימפריה שהייתה אמורה לקום על פי התוכנית הייתה נותנת לגרמניה מעמד בולט ביבשת אפריקה בדיוק כפי שכיבוש מזרח אירופה היה כדי להשיג מעמד של מעצמת-על ביבשת אירופה. האזור כלל את כל הטריטוריות הקולוניאליות הגרמניות באפריקה שלפני 1914 וכן חלקים נוספים שהיו חלק מהאימפריות הבריטית, הבלגית והצרפתית באפריקה. האימפריה הנאצית החדשה כללה בין היתר את קונגו הצרפתית, קונגו הבלגית, ניאסלנד, צ'אד, אוגנדה, גבון, זנזיבר, אובאנגי-שארי ודרום קניה (צפון קניה היה אמור להינתן לאיטליה).

המזרח התיכון והקווקז

המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני בפגישה עם קנצלר גרמניה, אדולף היטלר. נובמבר 1941, מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.

לאחר הנפילה הצפויה של ברית המועצות, היטלר תכנן להגביר את המערכה בים התיכון. הפיקוד העליון של הוורמאכט הפיק מחקרים הנוגעים להתקפה נגד תעלת סואץ דרך טורקיה, מתקפה לעבר בגדאד-בצרה מהקווקז (שרובם כבר היו תחת כיבוש גרמני) בתמיכה בלאומנים ערבים מתקוממים וכן בעזרת פעולות באפגניסטן ובאיראן מכוונות נגד הראג' הבריטי. היטלר לא חזה בקולוניזציה הגרמנית של האזור וסביר להניח שתכנן לאפשר שליטה איטלקית לפחות על אזור הלבנט, אם לא על כולו. יהודי המזרח התיכון היו אמורים להירצח כחלק מהפתרון הסופי על ידי אנשי איינזצגרופה מצרים, כפי שהבטיח היטלר למופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני בנובמבר 1941. ליישוב העברי ולכוחות הבריטים (שבאופן יוצא דופן נאלצו לשתף פעולה על אף משקעי העבר במהלך מאתיים ימי חרדה) היו לפחות כ-2 תוכניות למקרה ותתרחש פלישה נאצית לפלשתינה-ארץ ישראל (התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש ותוכנית המבצר האחרון).

באמצע 1943 הציע המופת אל-חוסייני למפקד הלופטוואפה, הרמן גרינג, להפציץ את בניין הסוכנות היהודית במרכז ירושלים ב"יום הציוניות", 2 בנובמבר 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם תוך זמן קצר דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים מטרה צבאית והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים. במסמך של מטה הלופטוואפה מאוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע אל-חוסייני מספר פעמים להפציץ את תל אביב. ב-1944 עמד אל-חוסייני מאחורי היוזמה לתכנון מבצע "אטלס".

טורקיה הועדפה כבעלת ברית פוטנציאלית על ידי היטלר בגלל מיקומה האסטרטגי החשוב כמדינה שמחברת בין אירופה, אפריקה ואסיה. כמו כן, ההיסטוריה הענפה שלה כמדינה שנלחמה רבות באימפריה הרוסית (ואף בברית המועצות שירשה אותה). כדי להבטיח שגרמניה רוצה לעבוד איתם ולהיות איתם בקשר ארוך ורצי והובטח להם מספר שטחים שהם עשויים לרצות מטעמי ביטחון. הם קיבלו הצעות להרחבת קווי החוף של אדריאנופול על חשבון יוון, יצירת מדינות חיץ בקווקז בהשפעה טורקית, עדכון של גבול טורקיה–סוריה (העברה של אזור מוסול ומדינת חלב לטורקים, הים השחור ככל הנראה היה אמור להיות בחלקו תחת תחום השפעתה של טורקיה. הדבר גם היה אמור לשלול את הצורך בהצבת צי גרמני שיחליף את צי הים השחור הסובייטי). אף על פי כן, על פי מסמכים שנמצאו במשרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח, הנאצים ראו ברעיון הפאן-טורקיות איום על יציבות היחסים בין ארים ללא ארים באסיה, בעקבות חששות אלו וחשש כי הטורקים יצטרפו לצד בעלות הברית, תכננו הנאצים והבולגרים את מבצע גרטרוד, במסגרתו יפלשו לטורקיה, יכבשו אותה ויפצלו אותה (ככל הנראה בין בולגריה, צרפת של וישי, עיראק ומדינות הבובה שיוקמו בגאורגיה וארמניה). בסופו של יום, טורקיה הייתה מרבית שנות המלחמה נייטרלית ואף חתמה על חוזה ידידות עם גרמניה אך הפרה אותו בסוף המלחמה עם הכרזת מלחמה על גרמניה ולהצטרפות לבעלות הברית. רעיון נוסף של הנאצים בנוגע לקווקז הייתה הקמת נציבות הרייך קווקז, שהיה אמור להיות גוף הממשל האזרחי הנאצי בשטחי הקווקז, האינטרס העיקרי של גרמניה באזור הייתה גישה לשדות הנפט במייקופ וגרוזני.

גם איראן הייתה אמורה להיגרר למחנה מדינות הציר, ככל הנראה באמצעות התקוממות שתקבל תמיכה גרמנית. האפשרות של איראן כמעוז אנטי-סובייטי נשקלה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ערב מלחמת העולם השנייה גרמניה כבר הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של איראן. ב-1936 הוציאה ממשלת גרמניה הנאצית צו מיוחד הפוטר את האיראנים מהגבלות חוקי נירנברג בטענה שהם "ארים טהורי דם", בצו זה הובטח על ידי היטלר כי לאחר תבוסת ברית המועצות, הוא ידאג להחזיר לפרסים את כל האדמות שהרוסים כבשו מהם במלחמות שנערכו בין המדינות במאות ה-19 וה-20. בפועל מאז אמצע יוני 1941 היו תוכניות גרמניות שנועדו לפלישה אל תוך הראג' הבריטי בתת-היבשת ההודית שעברו דרך איראן ותוכננו להתבצע לאחר סיום מוצלח שלהם יחלו הגרמנים בסוף מבצע ברברוסה. משימות סיור של יועצים צבאיים גרמנים ברחבי איראן כדי להתכונן למימוש תוכניות אלה נקבעו לא לפני סוף אוגוסט 1941. בסופו של דבר, על מנת למנוע את הצטרפותה של איראן למדינות הציר החליטו הבריטים והסובייטים לפלוש אליה.

מרכז אסיה

במהלך דיונים דיפלומטיים שלפני המלחמה, משרד החוץ הגרמני גילה עניין מיוחד באפגניסטן ומטרת הדיונים היה להבטיח שהמדינה תישאר נייטרלית במהלך סכסוך גרמני-בריטי אפשרי ואף הגרמנים יוכלו לעשות בה שימוש צבאי כנגד הראג' הבריטי או כנגד ברית המועצות. למרות היחסים הטובים של הנאצים עם ממשלת אפגניסטן, שר החוץ, יואכים פון ריבנטרופ תמך בהפלת הממשלה הנוכחית ובהחזרת שלטונו של השאה של אפגניסטן לשעבר, אמאנואלה ח'אן שחי בגלות מאז 1929 (שם גם מת ב-1960).

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, הממשלה בקאבול ניסתה לתשאל את ברלין בנוגע לתוכניות הגרמניות הנוגעות לעתידה של אפגניסטן. עניין מיוחד היו גבולות המדינה שלאחר המלחמה - ממשלת אפגניסטן קיוותה לראות את התאגדותם מחדש של 15 מיליון פשטונים אתניים שהתגוררו בראג' הבריטי בעוד שהנאצים החלו במגעים עם סובייטים לצירוף ברית המועצות למדינות הציר ולכן ברלין לא ששה לתת הצעות מחייבות לקאבול. בסופו של דבר (ובעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות) המגעים של משרד החוץ הגרמני גם עם הסובייטים וגם עם האפגנים הגיעו למבוי סתום ולא נשאו פרי מעולם.

הודו

דעותיו של היטלר על הודו היו מזלזלות בדרך כלל אך הוא ראה בשלטון הקולוניאלי הבריטי של תת-היבשת שלטון למופת. היטלר התייחס מעט מאוד לתנועת העצמאות ההודית, והכריז שאנשיה הם "להטוטנים אסיאתיים" ונחותים מבחינה גזעית. כבר ב-1930 היטלר דיבר על תנועת העצמאות כ"מרד של הגזע ההודי הנחות נגד הגזע הנורדי האנגלי העליון" וסבר כי הבריטים היו חופשיים להתמודד עם כל פעיל הודי חתרני כרצונם. ב-1937 אמר לשר החוץ הבריטי לורד הליפקס שהבריטים צריכים "לירות בגנדי ואם זה לא מספיק כדי לצמצם אותם לכפיפות, תירה בתריסר חברי הקונגרס הלאומי ההודי מובילים ואם זה לא יספיק תירה ב-200 וכן הלאה".

חלוקת יבשת אסיה בהתאם להסכמות שהושגו במשא ומתן של מדינות הציר על חלוקת אסיה

במהלך השנים הראשונות של המלחמה באירופה, כאשר היטלר ביקש להגיע להסדר עם הבריטים, הוא החזיק בתפיסה שעל הודו להישאר בשליטה בריטית לאחר המלחמה, שכן בעיניו האלטרנטיבה היחידה הייתה כיבוש סובייטי של תת-היבשת ההודית, דבר ממנו היטלר פחד מאוד. מאחר שהבריטים דחו את הצעות השלום הגרמניות, הורה היטלר ב-17 בפברואר 1941 להכין מחקר צבאי למבצע שיתקיים לאחר מבצע ברברוסה באפגניסטן נגד הודו. מטרת המבצע הזה לא הייתה למעשה לכבוש את תת-היבשת, אלא לאיים על עמדות צבאיות בריטיות שם כדי לאלץ את הבריטים "להשלים איתם" ולהסכים לתנאים הגרמנים לשלום בין גרמניה לבריטניה. שבוע לאחר מכן המבצע באפגניסטן היה נושא לדיון בין ראש המטה הכללי של הצבא פרנץ האלדר. בהערכה שהופקה ב-7 באפריל 1941 העריך האלדר שהמבצע ידרוש 17 דיוויזיות וגדוד אחד נפרד. לשכה מיוחדת לענייני הודו הוקמה מתוך מחשבה על תכנון מדוקדק של מטרות אלו.

המהפכן ההודי סובהאז צ'נדרה בוסה נמלט מהודו ב-17 בינואר 1941 והגיע לברלין דרך מוסקבה. שם הוא הציע לארגן ממשלה לאומית הודית בגלות ודחק במדינות הציר להכריז על תמיכתם בעצמאות ההודית. בסופו של דבר הוא הצליח לחלץ הבטחות כאלה מיפן לאחר נפילת סינגפור ובהמשך גם מאיטליה, אך הגרמנים סירבו. בוסה זכה להיפגש עם בניטו מוסוליני, אך היטלר סירב בתחילה לראותו ולכן החל בוסה ליצור קשר עם שר החוץ הגרמני, ריבנטרופ. משרד החוץ הגרמני היה סקפטי לגבי כל מאמץ כזה, שכן המטרה הגרמנית הוגבלה בלהשתמש בבוסה לתעמולה ופעילות חתרנית בדומה למודל של הפיכת ריבוע הזהב בעיראק ב-1941. אמצעי תעמולה אלו כללו שידורי רדיו נגד הראג' וגיוס שבויי מלחמה הודים לצד מדינות הציר.

בסופו של דבר היטלר נפגש עם בוסה ב-29 במאי 1942. במהלך הפגישה, שכללה בעיקר מונולוג בוז של היטלר, הביע היטלר את הספקנות שלו לגבי נכונותה של הודו למרד נגד הבריטים והביע את חששותיו מפני השתלטות סובייטית על הודו. הוא הצהיר שאם גרמניה תצטרך לעשות משהו בנוגע להודו, היא תצטרך תחילה לכבוש את רוסיה, שכן הדרך להודו יכולה להתבצע רק דרכה. בוסה טען בעקבות המפגש כי אי אפשר לערב את היטלר בשום דיון פוליטי רציני.

אוקיאניה

שטחי האימפריה הקולוניאלית הגרמנית באוקיאניה (גינאה החדשה הגרמנית וסמואה הגרמנית) אשר ניתנו לאוסטרליה וניו זילנד לאחר הפסד האימפריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה וחתימת חוזה ורסאי היו אמורים להיות חלק מהאימפריה היפנית במסגרת ניצחון של מדינות הציר באזור. אוסטרליה וניו זילנד עצמן היו אמורות להיות חלק מהאימפריה היפנית, אף על פי שהיטלר חשש משהגזע הלבן יעלם מאזורים אלו. על אף הערותיו נגד "היעלמות הגזע הלבן מאזורים אלו", היטלר הבהיר לאנשיו כי "צאצאי העבריינים באוסטרליה" הם אינם עניינה של גרמניה וכי אין בעיה שאדמותיהם יועברו למתיישבים יפנים בעתיד הרחוק. היטלר גם תיעב את הניו זילנדים וטען כי "צורה נמוכה של יצור אנושי" ובנאום שנשא ביולי 1925, הוא טען שהניו זילנדים "חיים על עצים ומטפסים על ארבע".

אמריקה הצפונית

אב-טיפוס ראשון של המסרשמיט Me 264 (אחד מהמועמדים להיות "מפציץ אמריקה")

לפני השלמת הכיבוש הגרמני הצפוי של אירופה, קיוותה ההנהגה הנאצית להרחיק את ארצות הברית מהמלחמה ולהשאיר אותה נייטרלית. בראיון למגזין "לייף" באביב 1941, היטלר אמר כי פלישה גרמנית לחצי הכדור המערבי תהיה פנטסטית כמו פלישה לירח והצהיר שהוא משוכנע שהרעיון מקודם על ידי אנשים שסוברים שמלחמה תהיה טובה לעסקים. כתשעה חודשים לפני הצטרפות ארצות הברית לבעלות הברית והכרזת המלחמה של גרמניה הנאצית נגד ארצות הברית, נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט התייחס לסדר החדש בנאום שנשא ב-15 במרץ 1941, והכיר בעוינותו של היטלר כלפי ארצות הברית ובפוטנציאל ההרס שהוא מייצג. בנוסף לכך, תנועות פרו-נאציות בארצות הברית, כמו האיגוד הגרמני אמריקאי לא מילאו תפקיד בתוכניותיו של היטלר למדינה, ולא קיבלו תמיכה כספית או פוליטית מגרמניה לאחר 1935.

בסוף שנות ה-30, הנאצים אפילו ניסו לגייס תמיכה אינדיאנית, בעיקר משבט הלקוטה ומשבטי סו נוספים. הגרמנים לא התכוונו לשחרר את האינדיאנים מ"האדם הלבן" והיו מעוניינים לנצל את מצוקתם כדי להסיתם נגד האמריקאים ולהביא לאי-יציבות שתערער על הטיעונים של האמריקאים בעד חוזקה ועליונותה המוסרית של הדמוקרטיה האמריקאית.

היטלר בז לחברה האמריקאית, הוא טען שגרמניה הנאצית חייבת להתכונן למאבק האולטימטיבי נגד ארצות הברית על ההגמוניה העולמית. באמצע 1941, כשהיטלר הפך בטוח מדי בניצחון מדינות הציר באירופה נגד בריטניה וברית המועצות, הוא החל לתכנן הרחבה עצומה של הקריגסמרינה, הצפוי לכלול כ-25 ספינות קרב, 8 נושאות מטוסים, 50 סיירות, 400 צוללות ו-150 משחתות, במסגרת המערכה הימית נגד חצי הכדור המערבי. היטלר גם שקל את הכיבוש של כף ורדה, מדיירה והאיים הקנריים כדי למנוע מהבריטים להכשיר את האזור כבסיס לפעולות צבאיות נגד הנאצים וגם כדי להשיג בסיסים ימיים אטלנטיים ושדות תעופה צבאיים למבצעים נגד מטרות באמריקה הצפונית. היטלר ביקש להשתמש באיים כדי "לפרוס מפציצים ארוכי טווח נגד ערים אמריקאיות מהאיים האזוריים", באמצעות תוכנית שהגיעה למעשה לשולחנות משרדיו של גרינג באפריל 1942 לתחרות העיצוב לגבי מטוס כזה שכונה "מפציץ אמריקה". ביולי 1941, פנה היטלר לשגריר יפן אושימה עם הצעה לנהל מאבק משותף נגד ארצות הברית בעניין המטוסים, היפנים תכננו אף הם פרויקט של מטוסים מפציצים שיגיעו עד אמריקה - פרויקט Z .

בקרב אחרון על שליטה עולמית, היטלר ציפה שהבריטים המובסים יתמכו בסופו של דבר בכוחות הציר. הוא הצהיר כי "בין אנגליה ואמריקה תהייה יום אחד מלחמה שתתנהל בשנאה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אחת משתי המדינות תצטרך להיעלם, אהיה שם יותר כדי לראות את זה אבל אני שמח בשם העם הגרמני על הרעיון שיום אחד נראה את אנגליה וגרמניה צועדות יחד נגד אמריקה".

אולם הכיבוש הפיזי של ארצות הברית לא היה סביר ועתידם של שטחי ארצות הברית נותר מעורפל במוחו של היטלר אך הוא תפס את הקרב הצפוי עם אותה מדינה, לפחות תחת שלטונו, כמעין "קרב היבשות" - בו העולם הישן שנשלט על ידי הנאצים נלחם על דומיננטיות עולמית כנגד העולם החדש בהנהגת ארצות הברית. החלטות נוספות בעניין ארצות הברית היו אמורות להישאר ככל הנראה לדורות הבאים של שליטי גרמניה.

קנדה הופיעה מעט מאוד בתפיסות הנאציות של העולם שלאחר המלחמה. היטלר ראה בקנדה מדינה זניחה וסבר כי היא נשלטת על ידי ארצות הברית. הוא ראה בחברה הקנדית חברה "ממזרית וגזענית" כמו שכנתה הדרומית. ב-1942, כאשר הביע את חששו מקריסתה הקרובה של האימפריה הבריטית, שאותה העדיף להישאר על כנה. בנוסף לכך, היטלר כי האמין כי במצב של קריסה בריטית ארצות הברית תפלוש לקנדה ותספח אותה וסבר כי הקנדים ימהרו לקבל בברכה את השלטון האמריקאי החדש.

תוכניות לשליטה כלכלית בדרום אמריקה

לא היטלר ולא כל מנהיג נאצי בכיר אחר גילו עניין רב כלפי דרום אמריקה. עם זאת, המחלקה העולמית של המפלגה הנאצית פעלה במדינות דרום אמריקה שונות (בעיקר בקרב ברזילאים וארגנטינאים ממוצא גרמני) ויחסי הסחר בין גרמניה למדינות דרום אמריקה נתפסו כבעלי חשיבות רבה. בין 1933 ל-1941, המטרה הנאצית בדרום אמריקה הייתה להשיג הגמוניה כלכלית על ידי הרחבת הסחר איתן על חשבון מעצמות המערב. היטלר גם האמין שאירופה הנשלטת על ידי גרמניה תעקור את ארצות הברית כשותפת הסחר העיקרית של היבשת. תקוות נאציות ארוכות טווח לחדירה פוליטית לאזור הושמו בתמיכה בתנועות הפשיסטיות המקומיות, כמו האינטגרליסטים בברזיל והפשיסטים בארגנטינה, בשילוב עם הפעילות הפוליטית של קהילות המהגרים הגרמניות. להיטלר היו גם תקוות לראות מהגרים גרמנים "חוזרים" מחצי הכדור המערבי כדי ליישב את המזרח. למרות היותם חשדניים מדי פעם כלפי הגרמנים הדרום אמריקאים באימוץ "גישה דרומית לחיים", האמינו צמרת הנאצים שניסיונם בעבודה באזורים לא מפותחים יהפוך אותם למתיישבים אידיאליים לשטחים המזרחיים שיסופחו לגרמניה.

ב-27 באוקטובר 1941 הצהיר נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט בנאום "יש ברשותי מפה סודית, שנעשתה בגרמניה על ידי ממשלתו של היטלר, על ידי מתכנני הסדר העולמי החדש. זוהי מפה של דרום אמריקה וחלק ממרכז אמריקה כפי שהיטלר מציע לארגן את זה" לחמש מדינות בשליטה גרמנית. הנאום הדהים הן את האמריקאים והן את גרמניה; האחרונים טענו שהמפה היא זיוף. בסופו של דבר התברר שאנשי הביטחון הבריטי אכן זייפו את המפה אך סביר להניח שהיא התבססה בחלקה על מפה אמיתית של סוכנים גרמנים שניסו לשכנע את מדינות דרום אמריקה להצטרף למדינות הציר ולהיות חלק מהסדר החדש.

בנוסף לכל אלו, במהלך המלחמה מספר מהגרים גרמנים באורוגוואי תכננו הפיכה פרו-נאצית במדינה. כמו כן, גרמניה הפעילה מספר סוכני מודיעין בדרום ומרכז אמריקה כחלק ממבצע בוליבר.

משתפי פעולה

בכל הארצות באירופה היו משתפי פעולה עם הנאצים. ישנן מספר סיבות לשיתוף הפעולה:

• אוכלוסיות או עמים שהאמינו בעקרונות האידאולוגיה הנאצית והחליטו לחבור להיטלר (כמו ממלכת רומניה בהנהגתו של יון אנטונסקו)
• אוכלוסיות או עמים שנכנעו למשטר הטוטליטרי של היטלר מפני שהאמינו שהוא בלתי מנוצח (דנמרק למשל)
• עמים שונים בברית המועצות (האוקראינים לדוגמה) ששיתפו פעולה עם הנאצים מפני שהם רצו להיפטר מסטלין מסיבות כאלו ואחרות (לדוגמה, ההולודומור).

ראו גם

• שטח הכיבוש הנאצי
• לבנסבורן
• המשא ומתן של מדינות הציר על חלוקת אסיה
• איטליה הגדולה
• מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי - המקבילה הכלכלית היפנית החזויה של הסדר החדש והרייך הגרמני הגדול

קישורים חיצוניים

• על יחס הנאצים לצוענים, לחולי נפש, לנכים, להומוסקסואלים ולקתולים, באתר יד ושם