הקרב על בריטניה

הקרב על בריטניה

תצפיתן בריטי בקרב על בריטניה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	10 ביולי 1940 – 31 באוקטובר 1940 (114 ימים)
קרב לפני	המערכה על צרפת
קרב אחרי	מבצע ברברוסה
מקום	המרחב האווירי של הממלכה המאוחדת, בעיקר דרום אנגליה
קואורדינטות	54°N 2°W
תוצאה	ניצחון בריטי
הצדדים הלוחמים איטליה הפשיסטית מנהיגים וינסטון צ'רצ'יל  אדולף היטלר  מפקדים יו דאודינג צ'ארלס פורטל הרמן גרינג כוחות כ-700 מטוסי קרב בקירוב בתחילת המערכה. כ-1,260 מפציצים, 316 מפציצי צלילה וכ-1,089 מטוסי קרב אבדות 1,547 מטוסים; אזרחים: 27,450 הרוגים, 32,138 פצועים. 1,887 מטוסים
פריסת כוחות האוויר של הצדדים היריבים וטווח מערכות המכ"ם הבריטיות

הקרב על בריטניה (באנגלית: The Battle of Britain, בגרמנית: Luftschlacht um England) היה מערכה אווירית שהתחוללה במהלך מלחמת העולם השנייה בין הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, לבין חיל האוויר המלכותי הבריטי. המערכה התחוללה בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 1940. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה התחוללה מערכה צבאית בצורה בלעדית בזירה האווירית, והייתה זו מערכת ההפצצות האוויריות הכבדה ביותר עד אז.

עיקר הקרבות התחולל בין מטוסי קרב בריטיים, שיצאו ליירט מפציצים גרמניים שבאו להפציץ מטרות בבריטניה, ובין מטוסי קרב גרמניים שליוו את המפציצים. מטרת הגרמנים הייתה להביס את חיל האוויר הבריטי, כדי להביא את בריטניה לחתימת שביתת נשק, או כדי להשיג עליונות אווירית שתאפשר את ביצוע מבצע ארי הים, הפלישה הגרמנית המתוכננת לבריטניה. המערכה הסתיימה בכישלון גרמני, והעליונות האווירית הגרמנית לא הושגה. הייתה זו הפעם הראשונה בה לא הצליחו הגרמנים להשיג את יעדיהם במערכה צבאית מאז תחילת המלחמה.

שמה של המערכה ניתן לה על ידי וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, בנאומו 'הייתה זו שעתם היפה ביותר':

מה שכונה בפי גנרל וייגאן הקרב על צרפת הסתיים. אני משער שהקרב על בריטניה עומד להתחיל.

הרקע המדיני

גרמניה

בסיום הקרב על צרפת שלטו הכוחות הגרמנים ישירות או בעקיפין בכל מערב אירופה פרט לבריטניה. לאחר סדרת הניצחונות הללו תכננו הגרמנים מערכה כוללת נגד ברית המועצות, אך לפני כן רצה היטלר להבטיח את שלטונו במערב אירופה, ולמנוע בכך פתיחה של חזית שנייה במערב על ידי בריטניה ובעלות בריתה. הערכתו הייתה כי ההנהגה הבריטית, לאחר המכה הקשה שספג הצבא הבריטי במערכה על צרפת והוצאת צרפת מהמלחמה, תשאף להשיג הסכם שלום שיבטיח את ביטחון האימפריה הבריטית (האיים הבריטיים ומושבותיה ברחבי העולם). רעיון זה התיישב היטב עם כוונותיו של היטלר וכן עם האידאולוגיה שלו, שכן הוא ראה בעם האנגלי חלק מהגזע הארי. הערכותיו של היטלר לא היו חסרות בסיס, והושפעו מהתנהלות ההנהגה הבריטית הקודמת, דוגמת הפאניקה שאחזה בבריטניה בספטמבר 1939, כאשר היה חשש לתקיפה אווירית גרמנית על בריטניה, וכן התרפסותו של נוויל צ'מברלין מול היטלר במשא ומתן על הסכם מינכן. למעשה הוא הופתע כאשר בריטניה וצרפת הכריזו עליו מלחמה מיד עם פלישתו לפולין, כיוון שלפני המלחמה הוא שיער שלפחות בריטניה תימנע מלעשות כן. ואמנם היו מספר פוליטיקאים בריטים בכירים ששאפו למנוע מלחמה עם גרמניה הנאצית והיו מעוניינים לפתוח בשיחות שלום עם ההנהגה הנאצית, כגון שר החוץ הלורד הליפאקס וסגנו, באטלר. ההנהגה הגרמנית לא העריכה נכונה את השינוי הקיצוני שחל בהנהגה, במדיניות וכן בהלך הרוח הציבורי בבריטניה לאחר מינויו של צ'רצ'יל לראשות הממשלה.

כאשר הוצעה להיטלר תוכנית פלישה לבריטניה הוא היסס, שכן מערכה מורכבת כזאת לא הייתה על סדר היום שלו. בנוסף, הוטרד היטלר מהפלישה הסובייטית לאסטוניה וללטביה שעוררה בו חשש מפני שיתוף פעולה עתידי בין סטלין לצ'רצ'יל. היטלר רצה לשמור על האופציות שלו פתוחות ולכן העדיף לחכות להצעה בריטית לפתוח בשיחות שלום (אולי בתיווך מדינות נייטרליות). בינתיים הוא הורה לשחרר 35 דיוויזיות חי"ר ולהגביר את יצור המצרכים לאוכלוסייה האזרחית במפעלים כדי לספק את דעת הקהל מבית.

ב-16 ביולי הוציא היטלר הוראה להכין תוכנית פלישה צבאית לבריטניה (התוכנית תקרא "מבצע ארי-הים"). הפלישה הייתה צריכה להתבצע בתנאי שתושג עליונות אווירית גרמנית בשמי בריטניה. דרישה זו באה כתוצאה מההערכות שחיל הים הגרמני לא יוכל להוות הגנה מספקת לכוח שינחת בבריטניה בגלל האבדות שספג במהלך המערכה בנורווגיה. לאחר מחקר בנושא ופיתוח תוכנית התקפה מסודרת, קבע היטלר את התנאים לפלישה, שהעיקרי שבהם היה הרס חיל האוויר המלכותי ככוח לוחם. שלא כמו במערכות קודמות, לא הראה היטלר עניין רב בקרב על בריטניה, ולא התערב בהחלטות המבצעיות במהלכו, למעט פעם אחת בה דרש לתקוף את לונדון. הפיקוד והשליטה במבצע היו בידי הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה.

תאריך הפתיחה של "מבצע תקיפת הנשר", שנועד לשבור את כוחו של חיל האוויר הבריטי, נקבע ל-13 באוגוסט 1940, אך גרינג העריך כי יוכל לבחון ואולי אף להחליש במקצת את כוחות האוויר הבריטיים לפני כן, באמצעות מארבים אוויריים, שנועדו למשוך את מטוסי הקרב הבריטיים להשתתף בקרבות אוויר גדולים מעל תעלת למאנש, בהם יספגו אבדות כבדות.

בריטניה

לאחר עלייתו של צ'רצ'יל לשלטון נזנח הקו הפייסני מול גרמניה ואומץ קו נוקשה וחסר פשרות. כעת תמכו רק מעטים בקו הפייסני של צ'מברלין אותו הונה היטלר לפני כשנה, כאשר בניגוד להסכם מינכן פלש לפולין ב-1 בספטמבר 1939.

כיבוש של כמעט כל מערב וצפון אירופה בידי הנאצים עורר פחד ובהלה בקרב הבריטים ורבים, ביניהם הקצינים הבכירים ביותר, האמינו שפלישה קרקעית היא רק עניין של זמן. המודיעין סירב להתחייב כי יספק אזהרה מפלישה כזאת שלושה ימים לפני תחילתה וקצינים בצי המלכותי הביעו חשש שכוחם לא יספיק על מנת לעצור את הגרמנים ולכן כמאה אלף חיילים גרמנים יוכלו לחצות את התעלה בביטחון יחסי.

צ'רצ'יל הורה על הכנות ללחימה מתמשכת מול גרמניה, ובנוסף נשא מספר נאומים כדי לחזק את המורל ורוח הלחימה בעם הבריטי.

...אנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנו נילחם בביטחון וכוח גובר באוויר, אנו נגן על האי שלנו, בכל מחיר, אנו נילחם על החופים, נילחם על מקומות הנחיתה, אנו נילחם בשדות, ברחובות, אנו לעולם לא ניכנע...

— וינסטון צ'רצ'יל, 4 ביוני 1940.

הכוחות הגרמנים

מבצע ארי הים

ערך מורחב – מבצע ארי הים

מסוף 1939 תוכנן מבצע נחיתה משולב בחופי בריטניה בהשתתפות כל זרועות הצבא הגרמני בשם מבצע ארי הים, אך קשיים מבצעיים וחששות מצד כל הכוחות שנועדו להשתתף בו, כולל הלופטוואפה, הקשו על ארגונו. כאשר נהגה רעיון הפלישה לבריטניה פעלו כל זרועות הצבא בהססנות. מפקדת חיל הים הגרמני (קריגסמרינה) התריעה כי החיל לא יוכל להגן על הכוח התוקף מפני הצי הבריטי. פיקוד צבא היבשה (OKH) הביע חשש שהכוחות הקרקעיים הנוחתים ירותקו באזור הנחיתה, ויקלעו למצור בריטי.

נקלענו כאן למצב פרדוקסלי, הצי מלא בהסתייגויות, חיל האוויר ממאן למלא את התפקיד לו יועד, והפיקוד העליון אשר במקרה זה יש לו מבצע משולב לנהל, פשוט מתנהג כמת. היחידים שדוחפים את המבצע הזה הם אנחנו, אך לבדנו לא נוכל לבצע אותו

— גנרל פרנץ האלדר, ראש המטות של הצבא, 6 באוגוסט 1940.

האימונים שהתקיימו בקנה מידה קטן, עשו שימוש באסדות נחיתה מאולתרות בהן תכננו לשנע טנקים, לנחיתה של עיקר הכוח תוכנן שימוש ב-3,000 דוברות. כדי למנוע מהצי המלכותי הבריטי לחסום את התעלה תוכנן לפרוס מסכי מוקשים בשני האגפים של התעלה. לאחר הנחיתה תוכנן מבצע מוטס שמטרתו להנחית מספר דיוויזיות חי"ר מוטס (צנחנים) באזור הנחיתה, כדי להגן על אגפיו של הכוח המרכזי. הכוחות שנועדו להשתתף בנחיתה כללו כ-120,000 חיילים, 4,500 סוסים וכ-650 טנקים.

לופטוואפה

ערך מורחב – לופטוואפה

כאשר נבנה הלופטוואפה מחדש במהלך שנות ה-30 המוקדמות, לא הצליחה התעשייה האווירית הגרמנית, בגלל קשיים שונים, לייצר מפציץ כבד וארוך טווח. כתוצאה מכך נאלץ הלופטוואפה להצטייד במטוסי קרב והפצצה קצרי טווח אשר יכלו לבצע בעיקר משימות טקטיות. אף על פי כן, עלה בידי פיקוד הלופטוואפה לבנות חיל אוויר מודרני וחזק אשר לא התקשה להשיג עליונות אווירית בכל המבצעים הצבאיים שערך הצבא הגרמני עד הקרב על בריטניה.

עם תום הקרב על צרפת והחלטת הפיקוד הגרמני על המבצע, היה על הלופטוואפה להתמודד עם קשיים לוגיסטיים ומבצעיים מרובים. צוותי האוויר, צוותי הקרקע והמטוסים היו בשירות מבצעי רצוף כמעט מאז ספטמבר 1939, והיו זקוקים למנוחה והצטיידות בדחיפות. בנוסף, נדרש להכשיר שדות תעופה בקרבת תעלת למאנש בשטח צרפת ובלגיה עבור מטוסי הקרב קצרי הטווח, לבנות ולארגן בסיסי מנהלה, מודיעין, סדנאות ומוסכים, לספק לטייסות דלק וחימוש ולתת להן זמן לקלוט מטוסים וטייסים חדשים ולהכשירם. בנוסף, ובשונה מהמערכות האחרות בהן השתתף הלופטוואפה, לא התקיימה במקביל מערכה קרקעית בה הצבא שועט קדימה ומאיים על הבסיסים והתעשייה של האויב, וכמו כן היה קושי לספק הגנה מלאה למטוסי ההפצצה שעתידים להיות חשופים יותר לאש נ"מ ומיירטי האויב מעל אדמת בריטניה.

ערב הקרב על בריטניה קיבץ גרינג כ-3,500 כלי טיס בשלושה ציי אוויר גדולים אשר כללו מטוסי קרב, מפציצים, מפציצי צלילה ומטוסי ביון.

מבנה ציי האוויר

כל צי (Luftflotte) של הלופטוואפה כלל מספר כנפות (Geschwader), וכל כנף כללה מספר להקים (Gruppe) שכללו בתוכן מספר טייסות (Staffel). לכל כנף היה תפקיד ייעודי (כגון קרב, או הפצצה) וצוידה במטוסים המתאימים לתפקיד (בדרך כלל היו לכל כנף גם כמה מטוסים ששימשו לצרכים מנהלתיים). כל כנף כללה מפקדה שהייתה מאוישת בדרך כלל בקציני הכנף (בדרך כלל אנשי צוות אוויר פעילים). ייחודן של כנפות הקרב בציים היה בכך שקצין אחיד פיקד על כולם (Jagdführer או Jafü), תפקידו היה לרכז את הפיקוד על כנפות הקרב ולהגיש את דרישותיהם למטה הפיקוד של הצי. למעשה ה-Jafü שימש כקצין קישור שכן כנפות ההפצצה שפיקדו על סדרי כוחות הרבה יותר גדולים מבחינת כוח אדם הכתיבו את דרישותיהן שהתקבלו בדרך כלל במטה הצי, וה-Jafü שלא היה לו מספיק כוח כדי להשפיע על ההחלטות, היה פשוט מעביר דרישות אלו לכנפות הקרב^{[דרושה הבהרה]}. מבנה ארגוני בלתי יעיל זה התברר כגורלי במהלך הקרב והקשה על כנפות הקרב למלא את ייעודן.

הערכות מודיעין

היערכות הלופטוואפה לקרב היוותה תקדים בשל היקף השימוש בכוחות האוויריים. ההערכה הייתה שיידרש כחודש של הפצצות בלתי פוסקות על המרכזים התעשייתיים ושדות התעופה. הכוונה הייתה ליצור מצב של התשה ורוויה בהגנה האווירית הבריטית על ידי תקיפות חוזרות ונשנות. ההערכות כי כוח מטוסי הקרב הבריטיים יישחק מהר מאוד בקרבות אוויר גדולים ולא יוכל להמשיך להוות כוח לוחם, הראו עד כמה נכשל המודיעין הגרמני בהשגת מודיעין איכותי על כוחות היריב.

הערכות המודיעין לגבי סדר הכוחות של חיל האוויר המלכותי (RAF) היו מדויקות, אך המודיעין לגבי יכולת יצור מטוסי הקרב של התעשייה הבריטית לקה בחסר. לפי ההערכות, תפוקת התעשייה האווירית הבריטית אינה עולה על 180–360 מטוסי קרב בחודש ונמצאת במגמת ירידה, בפועל הצליחו הבריטים לייצר 446 מטוסים ביוני, 496 מטוסים ביולי, ו-476 מטוסים נוספים באוגוסט (לאחר תחילת הקרב על בריטניה).

הגרמנים לא היו מודעים לחשיבותה של מערכת היירוט הבריטית. הם העריכו כי מערך ההגנה האווירית הבריטי חסר גמישות, מטוסי ה-RAF כפופים ישירות לבסיסי האם שלהם והפיקוד על מערך ההגנה נתון ברוב המקרים בידי קצינים חסרי ניסיון קרבי מעשי. הערכותיהם לגבי היכולות של מטוסי הספיטפייר וההוריקן תמכו בביטחונם ביחס לביצועי מטוסי ה-Bf 109 וה-Bf 110 אשר היו עדיפים, לדעתם, על מטוסי הקרב הבריטיים.

המטוסים

מטוס היינקל He 111, המפציץ הכבד העיקרי של הלופטוואפה.

• מסרשמיט Bf 109 היה מטוס הקרב העיקרי. הוא תוכנן בידי וילי מסרשמיט שהיה מעצב דאונים, ואכן רבים בחוגי התעשייה הגרמנית סברו שהוא יצר את מטוס הקו הראשון של הרייך בהשראת הדאון, עם כנפיים דקות, קלות ועדינות. למרות חסרונותיו הוא היה עדיף על מתחריו, והוכיח את יכולותיו במהלך מלחמת האזרחים הספרדית. הפיקוד הגרמני העליון בחר לתת עדיפות לייצור מטוס זה במשך כל שנות המלחמה.

במהלך הקרב על בריטניה היה ה-Bf 109E (כונה אֵמיל) הדגם הנפוץ ביותר של מטוס קרב בשירות חיל האוויר הגרמני. חסרונו הבולט היה מיגון לקוי של תא הטייס, וכתוצאה מכך נהרגו טייסים רבים מרסיסי פגזים או כדורים שפגעו בהם מאחור.

• מסרשמיט Bf 110 עוצב כמענה לדרישת הלופטוואפה למטוס קרב דו-מושבי ודו-מנועי בעל יכולת ללוות מבני מפציצים לאורך כל מסלולם. ה-Bf 110 היו בעלי יכולת תמרון ותאוצה נמוכה מאוד, ולכן היו טרף קל למטוסי יירוט קלים וזריזים של האויב. במהרה נאלץ פיקוד הלופטוואפה להקצות יחידות של מטוסי Bf 109 כדי להגן עליהם.
• היינקל He 111 היה המפציץ האסטרטגי של הלופטוואפה לאורך כל שנות המלחמה, אך במהלך הקרב על בריטניה סבל מאבדות בשל מהירותו הנמוכה וחימושו ההגנתי שכלל מספר מקלעים עם טווח זוויתי מוגבל.
• דורניר Do 17 היה מטוס הפצצה קל ואחד ממטוסי ההפצצה העיקריים של הלופטוואפה בשנים 1939–1940, ושירת בכל זירות הלחימה.
• יונקרס Ju 87 "שטוקה" היה מפציץ צלילה מוצלח, אך במהלך המערכה האווירית סבל מפגיעות קשות מידי הבריטים בשל מהירותו הנמוכה וחימוש הגנתי לא מספק (מקלע בודד).

שיטות הלחימה

שיטות הלחימה של המפציצים

הלופטוואפה השתמשו בשתי שיטות הפצצה בהתאם לסוגי המטוסים שבשימוש:

• מפציצי צלילה טקטיים קצרי טווח (בעיקר שטוקה), שעל אף היותם מדויקים מאוד ביעפי ההפצצה היו איטיים ונאלצו לטוס נמוך יחסית כדי שיוכלו לאתר ולתקוף את מטרותיהם ביעילות, עובדה שהפכה אותם לפגיעים לאש נ"מ ולמטוסי היירוט של ה-RAF. כתוצאה מחוסר היכולת של מטוסי הקרב הגרמניים להשיג עליונות אווירית בשמי בריטניה, סבלו מטוסים אלה אבדות כבדות. תקיפותיהם היו נדירות והתרחשו בעיקר בשלב הראשון של המערכה האווירית.
• המפציצים הכבדים יותר, מדגם היינקל ודורניר, היו גדולים ומהירים יותר ממפציצי השטוקה. הם הפציצו את מטרותיהם מגובה רב יחסית ולכן היה קשה יותר להפיל אותם. מצד שני הם היו מדויקים פחות בתקיפת מטרות נקודתיות בהשוואה למפציצי הצלילה. שיטת הלחימה שלהם הושפעה מההתנגדות בה נתקלו במהלך המשימה. במקרה של אש נ"מ היה מבנה המפציצים מתפזר כאשר כל מטוס טס בזיגזג על מנת להקשות על פגיעה בו. כאשר הותקפו על ידי מטוסי הקרב הבריטיים הייתה התגובה הגרמנית הפוכה, והמפציצים התקבצו כדי לחפות זה על זה בעזרת המקלעים שלהם.

שיטות הלחימה של מטוסי הקרב

תורת הלחימה של מטוסי הקרב הגרמניים גובשה במהלך מלחמת האזרחים הספרדית, במסגרתה גם נוסה לראשונה מטוס המסרשמיט החדש מדגם Bf 109. היא התבססה על מבני מטוסים הלוחמים בזוגות. מבנה הקרב הבסיסי שלהם, שכונה בפי בעלות הברית "מבנה ארבע אצבעות", היה מורכב משני זוגות מטוסים אשר טסו במרחק אחד מהשני. במבנה זה, המטוס שטס מאחור יכול היה להגן על זנבו של המטוס המוביל מבלי לפגוע בתפקודו כשותף פעיל בקרב האוויר. התברר כי שיטה זו גמישה מאוד והיא שירתה היטב את הלופטוואפה עד סוף המלחמה.

בשלב הראשון של הקרב על בריטניה הייתה חלוקת הכוחות ברורה: מטוסי מסרשמיט Bf 109 נועדו ללוות את מטוסי ההפצצה הקלים יותר, ולבצע סיורים אלימים בשמי האויב, במטרה למשוך לקרב את מטוסי הקרב הבריטיים ולהפיל כמה שיותר מהם. המסרשמיט Bf 110 נועד בעיקר למשימות ליווי למטוסי ההפצצה הכבדים יותר. אולם האבדות הכבדות שספגו מטוסי הקרב הדו-מנועיים במהלך הקרב, אילצו את הפיקוד הגרמני להוסיף להם ליווי של מטוסי מסרשמיט 109. כתוצאה מכך נדרשו מטוסי הקרב החד-מנועיים לשאת בעיקר נטל הלחימה לאורך הקרב.

מטוס המסרשמיט Bf 109 נהנה מיתרון ברור בצלילה מול יריביו הבריטים, לפיכך העדיפו הטייסים הגרמנים להישאר גבוה מעל וכקילומטר מאחורי מבני המפציצים, אך במהרה גרמו דרישותיהם של צוותי המפציצים, שהרגישו מופקרים, לשינוי ההוראות. פיקוד הלופטוואפה דרש ממטוסי הקרב להישאר צמודים למבני המפציצים בכל מחיר, לטוס באותו גובה כמותם, ולא לעזוב אותם גם במקרה שזיהו מטוסי קרב של האויב בסביבתם הקרובה. בכך איבדו מטוסי המסרשמיט את יתרונם היחסי בקרב מול יריבם העיקרי, הספיטפייר, אשר היה פחות או יותר שקול למסרשמיט Bf 109 בטיפוס ונהנה מיתרון בפנייה. אפילו מטוסי ההוריקן הקשו על טייסי הקרב הגרמנים. במהלך הקרב על בריטניה שונתה שיטת הלחימה של המפציצים מכורח הנסיבות, והם נעו בגובה ובמהירות נמוכים יותר, שאילצו את מטוסי הקרב להיאבק כדי להישאר צמודים אליהם. מטוסי הקרב נאלצו למעשה לטוס מעל המפציצים בזיגזג כדי לא לעקוף אותם. הבעיות שנבעו מהצורך להישאר צמודים למפציצים, הקטינו עוד יותר את הטווח המבצעי היעיל של מטוסי המסרשמיט, אשר גם לפני כן איפשר שהייה של מעט יותר מעשרים דקות בשמי בריטניה.

ההיערכות בבריטניה

חיל האוויר הבריטי

חדר מלחמה משוחזר מימי הקרב על בריטניה, במוזיאון המלכותי בדקספורד.

לקראת הקרב על צרפת מילא חיל האוויר הבריטי את שורות טייסות הקרב בכל מטוס שהצליחו לשים עליו את ידיהם, ללא התחשבות בתכונות ובביצועים שלו. בזמן הקרב על צרפת התברר כי גישה זו לא נכונה, שכן למרות מספרם הרב, לא הצליחו מרבית המטוסים הצרפתיים והבריטיים הנחותים, להשפיע ולעכב ולו במעט את ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני.

צ'רצ'יל היה מחויב להגנת צרפת והתכוון לשלוח עוד עשר טייסות הוריקן, בנוסף לאלה שהוצבו שם לפני המערכה או הוזנקו בשלביה הראשונים. סר יו דאודינג, ראש פיקוד מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי והאיש האחראי על ההגנה האווירית של בריטניה, התנגד לרעיון. הוא ציפה שעם התפוררות הכוחות הצרפתיים ונפילת צרפת בידי הגרמנים תועתק החזית לכיוון מטוסי הקרב. בחיל האוויר המלכותי הגיעו למסקנה שדרושות לפחות 52 טייסות קרב כדי להגן על שמי בריטניה, וכעת צומצם כוח המגן על בריטניה ל-36 טייסות, שאר הכוח הוצב ביבשת. דאודינג ביקש לנאום בפני הקבינט ובפגישה שהתקיימה בצהרי 15 במאי 1940, הציג תרשים המתאר את האבדות של טייסות ההוריקן מאז החל הקרב על צרפת, ותיאר את האסון שעלול לקרות אם אבדות אלה ימשיכו לעלות באותו הקצב. דבריו לא נענו ולאחר שנשלחו עשר הטייסות הנוספות, הוא נשאר עם 26 טייסות קרב בלבד, בדיוק מחצית מהכמות הדרושה לטענתו להגנת שמי בריטניה.

שרידי הטייסות, שספגו אבדות קשות, שבו מהיבשת וחיל האוויר המלכותי החל להצטייד במטוסים. ערב הקרב על בריטניה היו לו כ-700 מטוסי קרב סך הכול, מתוכם כ-400 מטוסי הוריקן, 200 מטוסי ספיטפייר וכמאה מטוסי "קו שני" ובהם: בלנהיים, דפאיינט וגלדיאטור.

מבנה פיקוד מטוסי הקרב

פיקוד מטוסי הקרב חולק לארבעה להקים, 10, 11, 12 ו-13, כאשר שטחו של כל להק חולק לתת-גזרות. כל שדות התעופה והטייסות בגזרה מסוימת היו כפופים לחדר מלחמה גזרתי שהיה אחראי לתפעול הטייסות. למרות החלוקה לגזרות היו הטייסות חופשיות לפעול בכל שטחי הלהק, ולעיתים כוחות מלהק מסוים נדרשו להגן על שטחו של להק אחר.

מעל כל תתי-הגזרות עמד מרכז הפיקוד של הלהק אשר החליט איזה טייסות להקפיץ ולאן. למרות היררכיה פיקודית זאת, ניתן לחדרי המלחמה מרווח שיקול דעת בהפעלת כוחותיהם. כל מרכזי הפיקוד של הלהקים היו כפופים לחדר המלחמה המרכזי של פיקוד מטוסי הקרב וחדר המלחמה היה מקבל את דיווחי סוללות המכ"ם ומחלק את הידיעות למרכזי הפיקוד של הלהקים.

שיטת היירוט של הפיקוד

כאשר זיהתה סוללת מכ"ם מבנה אויב, הייתה נשלחת ידיעה לחדר המלחמה של פיקוד מטוסי הקרב, שהיה מעביר אותה ללהק המתאים. מרכז הפיקוד של הלהק היה מחליט איזו תת-גזרה להפעיל, ובה היה מפעיל את הטייסות ואת כוחות הנ"מ שתחת חסותה. חדר המלחמה הגזרתי היה מקבל, בנוסף, מידע רציף מתצפיתנים שסיפקו מידע מדויק לגבי מספר המטוסים התוקפים, כיוונם והרכב המבנה.

לאחר המראת המטוסים המיירטים היה צורך בזיהויים בעודם באוויר, לכן היה מטוס אחד בכל טייסת מצויד במשדר שכונה "Pip-Squeak", המשדר שידר במשך 14 שניות בכל דקה לצורך זיהויים וזיהוי כיוונם. בגלל אורך השידור, כל מרכז גזרתי היה יכול לשלוט על לא יותר מארבע טייסות בכל זמן נתון, ובדרך כלל על פחות.

שיטת הלחימה של מטוסי הקרב

שיטת הלחימה של חיל האוויר ערב הקרב על בריטניה נשענה על תורת לחימה מיושנת אשר לא התאימה למטוסים מודרניים. טייסות הקרב היו מתחלקות לשלשות וכל שלשה טסה כצוות ב"מבנה וי מכונס", המוביל בראש ושני פקודיו בעמדות קרוב מאחוריו, אחד בכל צד; או ב"מבנה קו ישר" (Line Abreast), כמה מטוסים טסים זה לצד זה במקביל. לתורת לחימה זו היו מספר חסרונות בולטים שהפכו אותה לבלתי יעילה.

במבנה צמוד היו המטוסים בולטים לעומת מטוס בודד שהיה בעל סיכויים טובים יותר לחמוק מעינו של האויב. בטיסה במבנה מכונס נפגעת תשומת הלב של הטייסים העוקבים בגלל הצורך להישמר מפני התנגשות, השמירה על הזנב, שהיא המטרה של טיסה במבנה הופכת משנית; המוביל, עסוק בניווט יותר מאשר בהטסת המטוס או חיפוש האויב, עלול שלא להבחין באויב מתקרב. למבנה וי הייתה חולשה נוספת: בעוד שהגרמנים לחמו בזוגות, בלוחמה בשלשות היה מטוס אחד מתנתק בסופו של דבר ממבנהו ונשאר לבד, מצב מסוכן מאוד לכל טייס קרב. במהלך הקרב על בריטניה זנחו טייסות רבות את תורות הלחימה המיושנות לטובת שיטות הדומות יותר ל"מבנה ארבע אצבעות" הגרמני.

הטייסים הבריטים הפרו עקרון נוסף של תורת הלחימה העיקרית שלהם שגרסה שבעת קרב אין להתקרב אל מטוס האויב, במיוחד אם זהו מפציץ, למרחק קטן מ-594 מטר (650 יארד). הטייסים גילו במהרה שממרחק כזה קשה לפגוע במטרתם, והנזק מהפגיעות המעטות היה לרוב מזערי. כדי לבצע יעף וצרור שיהיה יעיל יותר, נאלצו הטייסים להפר הוראה זו ולהתקרב אל מטוסי האויב למרחק של כמה עשרות מטרים, לעיתים קרובות תוך סיכון עצמי.

יו דאודינג

יו דאודינג (Hugh Dowding), ראש פיקוד מטוסי הקרב, היה האיש האחראי על פיתוחם של הקלפים החזקים של הפיקוד: מטוס הספיטפייר, ומערכת היירוט החדשה, שכונתה מערכת דאודינג - מערך שכלל גילוי (מכ"ם, ותצפיתנים), תקשורת מאובטחת היטב ומערך נ"מ. בשביל לנצח במערכה הגה דאודינג תוכנית אסטרטגית שבמרכזה עמדה מערכת היירוט והיכולת שהעניקה. הוא הבין היטב עוד לפני תחילת המערכה שכוחותיו יהיו במיעוט כרוני לאורכה וכי הם יהיו תמיד בסכנה של שחיקה. במצב זה לא יוכלו לספוג אבדות גבוהות. מערכת היירוט אפשרה לו להזניק כוחות של טייסות בודדות למקומות הנכונים כדי לא להיגרר לקרבות אוויר ענקיים, מה שאפשר לדאודינג לחסוך בכוחותיו וכן להימנע מחשיפת מלוא כוחו בפני האויב. ואכן נוכח מיעוט המטוסים המיירטים העריך המודיעין הגרמני בכל רגע נתון שחיל האוויר הבריטי על סף קריסה. למעשה, תוכניתו האסטרטגית הייתה לנצח את האויב על ידי "עקיצות יתוש", קרב התשה מר שיגרום לאויב אבדות בלתי נסבלות לטווח הארוך, תוך שמירה על כוחותיו שלו.

המטוסים

הסופרמרין ספיטפייר

ערך מורחב – ספיטפייר

מטוס ספיטפייר סימן 1A של טייסת 19.

ריינגלאד מיטשל, מהנדס ראשי בחברת סופרמרין, עבד על דגם של מטוס קרב ב-1933, אך נאלץ לצאת לחופשת מחלה באירופה עקב מחלת הסרטן בה לקה. בזמן הזה נפגש ושוחח עם טייסים גרמנים, וכאשר חזר מהחופשה הוא סבר כי היתקלות בין בריטניה לגרמניה היא בלתי נמנעת, וכי למטוס קרב חדיש יהיה תפקיד מכריע בקרבות. למרות עצת הרופאים ריינגלאד מיאן לנוח והחל לעבוד על דגם חדש. הדגם הראשון היה בעל כנפי שחף (כלומר מוטות מעלה בבסיסן, ומוטות מטה מאמצע הכנף) וכני נסע קבועים, המטוס לא השיג ביצועים מספקים ולכן ננטש. הדגם השני תוכנן עבור מנוע רולס-רויס VP-12 שהיה באותה עת בפיתוח. המטוס טס לראשונה ב-5 במרץ 1936. מבנה המטוס היה מהפכני לתקופתו ודרש טכנולוגיות וחומרים רבים ליצורו, אך ביצועיו העדיפים על המסרשמיט Bf 109 בכל מצב פרט לגבהים של מעל ל-6,100 מטר (20,000 רגל) הפכו אותו למטוס קרב חשוב, ולסמל חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה.

הדגם העיקרי, ספיטפייר סימן 1A, כלל מספר שיפורים כגון מדחף מהירות קבועה^{[דרוש מקור]} והגדלת לחץ הסעפת ל-12 ליברות לאינץ' (2.14 ק"ג לסנטימטר). שיפורים אלה הקנו לספיטפייר יתרונות מול יריבו כמעט בכל מצב טיסה. אך הוא סבל מנצילות דלק נמוכה וכן מנפילת סיבובי מנוע בתמרונים בג'י שלילי (כלומר כאשר דוחפים את חרטום המטוס מטה).

הוקר הוריקן

ערך מורחב – הוקר הוריקן

הוקר הוריקן

ההוקר הוריקן עוצב בידי סידני קאם, לאחר ששתי הצעות שהוצעו לחיל האוויר נדחו. ההוקר עוצב סביב הרולס-רויס VP-12 שהיה עדיין בפיתוח, תוך דגש על שימוש בחומרים ומכשירי ייצור קיימים. המטוס היה מעין גישור בין המטוסים הדו כנפיים של תחילת שנות השלושים ומטוסי קרב חדישים העשויים ממתכת של שנות הארבעים. אף על פי שרוב חומרי הייצור היו קורות עץ ובדים היה ההוריקן עמיד מאוד בנזק יחסית לספיטפייר, ובשל פשטות החומרים והטכנולוגיה, ניתן היה לתקן נזקים חמורים תוך זמן קצר.

בקרבות אוויר ההוריקן לא היה יריב שקול ל-Bf 109, אך עדיין היה קטלני בידיו של טייס מוכשר. כ-1,715 מטוסי הוריקן השתתפו בקרב בין יולי לאוקטובר 1940, וגרמו לכ-80 אחוז מההפלות המיוחסות למטוסי קרב.

מטוסי קו שני

זוג מטוסי דפאיינט במבנה. מטוסים אלו סבלו אבדות קשות מול מטוסי הקרב הגרמנים הזריזים.

בריסטול בלנהיים - מטוס ההפצצה עיקרי של חיל האוויר הבריטי בתחילת מלחמת העולם השנייה. גרסה מיוחדת הותאמה לתפקיד מטוס קרב כבד. המטוס לא התאים לתפקיד והתקשה להתמודד עם מפציצי האויב. גרסה מיוחדת נוספת הותאמה לתפקיד מטוס קרב לשעות הלילה ובה נעשה לראשונה שימוש במכ"ם אווירי ליירוט, אך כאמור התקשה המטוס לתפקד מול מפציצי האויב ולכן לא בלט גם בתפקיד זה.

בולטון פול דפאיינט (Boulton Paul Defiant) - המטוס יועד להיות מיירט, אך התגלה כמעמסה על חיל האוויר וסבל אבדות קשות. המטוס נשא צריח עם 4 מקלעים כבדים שהיו קטלניים, אך זריזותם של מטוסי הקרב החד-מושביים לא אפשרה פגיעה יעילה. בנוסף התותחן האחורי לא היה מסוגל לכוון ולירות תוך כדי תמרונים. מבני הוריקן היו משתמשים במטוס אחד או שניים מסוג זה, בשל צלליתם הדומה, זאת כדי להפתיע את טייסי הקרב של האויב עם אש מאחור. לאחר שתחבולה זאת איבדה את יעילותה המטוס שובץ לקרב-לילה.

גלוסטר גלדיאטור - מטוס קרב דו כנפי קל זה לא התאים כלל למערכה, והתקשה להשיג את מפציצי האויב. מטוס זה היה בעדיפות אחרונה להזנקה ליירוט.

המכ"מ ומרכזי היירוט

תורן מכ"ם Chain Home.

ערכים מורחבים – מגלה כיוון מרחק, צ'יין הום

בשנת 1934 הוקמה ועדה לקביעת המשך מחקרים בתחום ההגנה האווירית, שהוקמה עקב החשש מתקיפה אווירית. הכיוון העיקרי שהיא חקרה היה "קרן מוות", משדר גלי מיקרו שתאורטית היה צריך לשרוף את מבני המטוסים על צוותיהם. כחלק מהדיונים שלחה הוועדה שאילתא לרוברט ווטסון-ואט בקשר לישימות המחקר, בתגובה רשמית שנשלחה בפברואר 1935 ווטסון-ואט הציע לזנוח את רעיון קרן המוות ולהתרכז בשלושה תחומי מחקר: החזר גלי רדיו מעצמים, כשיטה לגילוי מבנים וכיוונם; תקשורת רדיו לטובת הכוונת המטוסים המיירטים למטרתם ומשדרים מוצפנים לטובת זיהוי מטוסים ידידותיים. הוועדה החליטה לאמץ המלצות אלו, והחלה לתמוך במחקרים הללו. במאי אותה שנה נבנה תורן רדיו ראשון והניסויים החלו.

הגרמנים הובילו במרוץ מול הבריטים בכל הנוגע לטכנולוגיית מכ"ם, הדגם הפעיל הראשון של המכ"ם היה מוכן כבר בשנת 1934, אבל הם פיגרו ביכולת השימוש המעשי במערכת. לעומתם בבריטניה פיתוח מערכות ההתראה, ושיטות השימוש וההפעלה המעשית שלהן פותחו ביחד, כאשר מדענים וקצינים מחיל האוויר שעבדו בצמוד שיתפו רעיונות ושיטות. במהלך ניסוי היירוט שכונה "ניסוי ביגן-היל" המדענים חקרו את הבעיות בהפיכת מידע הקלט מהמכ"ם למידע שימושי, ושיטות לשימוש במידע זה לצורך יירוט מיטבי. השיטות שפותחו עשו שימוש בבקרים קרקעיים, מפות וחישוב מהיר של מסלולי טיסה לטובת חישוב מקום מפגש.

ערב הקרב על בריטניה אורגן מחדש כל מערך ההגנה האווירית; הוקמה שרשרת עמדות מכ"ם לאורך חופו המזרחי של האי הבריטי (שם קוד Chain Home או CH) שכללה תחנות מכ"ם למרחקים גדולים ותחנות מכ"ם עם אנטנות סובבות אשר מכסות הרבה פחות שטח אווירי, אבל נותנות כיוון מדויק יותר וכן מאפשרות זיהוי בגבהים נמוכים (Chain Home Low או CHL).‏

היערכות הכוחות הקרקעיים

היערכות לפלישה בבריטניה החלה עוד בספטמבר 1939 כאשר החשש מפני האפשרות של שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי (לוחמת גזים) על ידי הגרמנים גרם לממשלה הבריטית להורות על חלוקת מסיכות גז לאוכלוסייה האזרחית ועל פינוי נשים וילדים מהערים הגדולות. בניית אמצעי הגנה סטטיים כגון קווי חפירות ומכשולים לטנקים נמשכה עד לקיץ 1940.

סדר הכוחות של הכוחות הקרקעיים שנועדו להגן על בריטניה לא היה מרשים (בלשון המעטה). במאי 1940 הם כללו 15 דיוויזיות חי"ר (במצבה חסרה, שלא עלתה על חצי מהמצבה המלאה) ודיוויזיית שריון אחת שכללה 963 טנקים, מתוכם רק 103 יכלו להתמודד מול הטנקים הגרמניים הבינוניים מדגם פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4. כוחות הקרקע הבריטיים קיבלו רק שישית מהמצבה המלאה של קני הארטילריה והתותחים נגד-טנקים. מתוך שמונה דיוויזיות החי"ר אשר שמרו על החופים, רק אחת צוידה בתותחי שדה, ולאף אחת לא היו כלי רכב משוריינים. לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מצרפת (מבצע דינמו) שופר המצב, והסד"כ הבריטי גדל לכדי 27 דיוויזיות, אך המחסור בציוד ואמצעי לחימה עדיין היה חמור. תוכניות ההגנה השתנו מהגנה נייחת המבוססת על קווי חפירות, פילבוקסים ועמדות מקלעים, להגנה ניידת המבוססת בעיקר על יחידות ממונעות, שנועדו להגן על צמתים מרכזיים ונקודות אסטרטגיות.

במאי 1940 הקימה ממשלת בריטניה יחידות מיליציה מקומית (שכונו משמר המולדת). תוך חודשיים הגיע מספר המתנדבים לכדי מיליון איש, אך הצבא היה מסוגל לחמש ולצייד רק חלק קטן מהם. החימוש של יחידות המתנדבים הללו כלל לעיתים נשק קר (חרבות, סכינים ואלות למיניהן). התפקיד העיקרי של יחידות ההגנה האזרחית היה לחימה נגד כוחות מוצנחים של האויב, אך הם הועסקו גם במשימות שמירה ובידוק בשעות העוצר.

חיל הים הבריטי לא בטח ביכולתו למנוע אפשרות של חצייה מהירה ומפתיעה של התעלה (פלישת בזק) על ידי הגרמנים. כוחותיו בתעלת למאנש תוגברו, וכללו במהלך הקרב על בריטניה לא פחות מ-36 משחתות וכ-1,100 ספינות קטנות יותר, אף על פי שכוחות אלו היו נחוצים לצורך הגנת שיירות האספקה לבריטניה.

הערכות המודיעין

מוקדם במהלך המלחמה הצליחו הבריטים (בעזרת הפולנים) לפצח את מכונת הצופן הגרמנית הידועה בשם אניגמה. פריצת דרך זאת הקנתה להם יתרון מבצעי מהמעלה הראשונה. בעזרת יירוט תשדורות (שקיבלו את שם הקוד "אולטרה") אניגמה ותשדורות לא מקודדות, וכן משמעת קשר ירודה של יחידות הלופטוואפה, הייתה לחיל האוויר הבריטי תמונה ברורה על סדר הכוחות ותנועת הכוחות בצד הגרמני, וכן מידע ספציפי על תקיפות מתוכננות. פריצת דרך זאת בתורת המודיעין האלקטרוני היוותה התקדמות משמעותית בהתפתחותו.

מהלך הקרב

שלב ראשון - הקרב על התעלה

טייסים הרצים למטוסיהם, במהלך הקרב על בריטניה.

השלב הראשון בקרב על בריטניה החל ב-1 ביולי עם תקיפת שיירות ימיות השטות בתעלת למאנש, למרות האבדות סירבה ההנהגה הבריטית לבטל את השיירות, מה שחייב את דאודינג להגן עליהן, דבר שהיה בעייתי כיוון שטווח תחנות המכ"ם לא נתן התראה מוקדמת מספיק כדי ליירט את מטוסי האויב ביעילות, והוא נאלץ לארגן סיורים אוויריים של טייסות קרב, מה שגרם להם להיכנס לקרבות אוויר רבים מעל לתעלה, בדיוק להפך מכוונתו המקורית של דאודינג. הגרמנים ראו בשלב זה כהכנה לשלב הבא (תקיפת האיים) וצוותי מטוסי הצלילה התאמנו על תקיפת ספינות והסבו להם נזק כבד. למעשה הנזק היה כה כבד עד כדי ביטולן של השיירות הנוספות על ידי הצי. אך עד אז ספג חיל האוויר הבריטי 98 אבדות, מול 227 מטוסים לגרמנים. אף על פי שהאבדות של הבריטים היו נמוכות יחסית לאבדות של הגרמנים, הן היו בלתי נסבלות בטווח הארוך. בנוסף על כך לבריטים לא הייתה יכולת משמעותית לחילוץ טייסים מופלים כמו שהייתה לגרמנים, וטייסים רבים טבעו בטווח ראייה מהחוף הבריטי.

הגרמנים לא הצליחו להעריך נכון את הצורה בה מערכת המכ"ם פועלת בחיל האוויר הבריטי, למעשה הערכותיהם על שיטת הפעולה של הבריטים השפיעה רבות על תורת הלחימה שלהם. זמן מה לאחר תחילת הקרבות מעל לתעלה הטיסו הגרמנים כוחות קרב גדולים כדי לחפות על המפציצים בתקווה לגרור את המטוסים הבריטים לקרבות גדולים. אף על פי שסיורים אוויריים התקיימו הם עדיין הוזנקו בכוחות קטנים והיו לעיתים בנחיתות של עשר לאחד. זה יצר את הרושם שהכוחות הבריטים קטנים ממה שהם באמת, ושהכוחות הבריטים היו קרובים לקריסה. הגרמנים גם מצאו שמפציציהם ומטוסי הקרב הדו מנועיים (המסרשמיט Bf 110) היו נחותים ונלחמו בחיסרון מול מטוסי הקרב הבריטים, לכן מטוסי הקרב החד מנועיים (המסרשמיט Bf 109) נאלצו לספק הגנה לכל המשימות של כלל המטוסים וכן לנהל משימות משלהם וכך נשאו ברוב נטל הלחימה לאורך הקרב. טייסי הקרב הגרמנים יצאו לעיתים למשימות עצמאיות בהן מטרתם הייתה ליירט ולהפיל כמה שיותר מטוסים בריטיים, ואכן במהלך משימות אלו סבלו הבריטים הרבה יותר אבדות מאשר במשימות חיפוי למטוסי מודיעין, תקיפה או הפצצה. אך חולשתם של המפציצים מול המיירטים הבריטים עלתה לגרמנים במטוסים ואנשי צוות רבים כל כך, עד כדי כך שגרינג הורה לטייסי הקרב להישאר צמודים למבנה המפציצים ולא לעזוב אותו אפילו בזיהוי מטוסי אויב.

שלב שני - תקיפת השדות

תמונה מסרט טיסה של ספיטפייר היורה על מבנה מפציצים גרמנים.

השלב השני החל ב-8 באוגוסט, אך בפועל עד ל-11 באוגוסט התקיפות של הלופטוואפה היו מרוכזות עדיין על שיירות אספקה. החל מאותו יום החלו הגרמנים תוקפים את הנמלים והיישובים בחוף, ובמספר קרבות גדולים האבדות של הגרמנים נראו קשות. היירוטים המוצלחים בנוסף לניתוח המודיעין האלקטרוני שעקב אחר התקשורת של המטוסים המיירטים, הביא את הגרמנים למסקנה כי לבריטים יש שיטת יירוט מתקדמת, וכן כי המכ"מים הפזורים לאורך החוף וברחבי בריטניה קשורים לזה ויש צורך דחוף להרוס אותם לפני תחילת התקיפה העיקרית ("יום הנשר"). תחילת המתקפה נקבעה ל-13 באוגוסט, כך שלגרמנים נותר יום אחד לנסות ולהשבית את תחנות המכ"ם הבריטיות. ב-12 באוגוסט הותקפו מספר תחנות בדובר, ראי, פוונסי וקנט בשני גלים. בגל הראשון לא נהרסה אף סוללת מכ"ם, אך כולן, למעט הסוללה בדובר, הושבתו למספר שעות לצורך תיקונים, מה שמנע מחיל האוויר הבריטי להזניק בזמן מטוסי קרב למספר הפצצות שחלו במקומות אחרים באותו הזמן. מאוחר יותר באותו יום הותקפה סוללת מכ"ם נוספת בוונטור שבאי וייט, והפעם הנזק היה חמור והסוללה הושבתה למספר שבועות. הבריטים הזניקו סוללה ניידת כדי להחליף את הסוללה בוונטור ועם חזרתן לפעילות של שאר הסוללות שנפגעו מוקדם יותר, עומס התקשורת שהמודיעין הגרמני עקב אחריו גדל והיה נדמה כאילו כל התחנות חזרו לפעילות מלאה. אנשי המודיעין הגרמני הסיקו כי סוללות המכ"ם הבריטיות הן מטרות שאין אפשרות להשבית לפרק זמן משמעותי, ומאז היו התקיפות עליהן מועטות מאוד.

באותו יום גם התרחשו התקיפות הראשונות על שדות התעופה של חיל האוויר הבריטי, אך הן והתקיפות בימים שלאחר מכן נכשלו, בעיקר בגלל מטרות שגויות שלא היו מתקנים או שדות הקשורים לחיל האוויר הבריטי. ב-13 באוגוסט, יום הנשר, תוכננו תקיפות מוקדם עם הזריחה, אך בשל מזג אוויר קשה הורה גרינג על דחיית צאת התקיפה עד לאחר הצהריים, אך ההוראה הגיעה מאוחר מדי ומספר טייסות יצאו למשימותיהן מה שהפך אותן לטרף קל לטייסים הבריטים. המודיעין הגרמני אשר הסתמך על כמות ההפלות המנופח של טייסיו חישב כי כל כוחות האוויר הבריטיים מרוכזים בדרום המדינה בלי הגנה על הצפון בכלל. ב-15 באוגוסט תקפו מטוסי לופטפלוטה 5 בצפון בריטניה וגילו שלהקים 12 ו-13 שהגנו על אזורים אלו לא היו חסרי ישע. בגלל ההערכה השגויה ובשל הטווח הקצר של מטוסי הקרב היו כל המפציצים ללא הגנה ולמרות תקיפות מוצלחות האבדות היו גבוהות מדי בשביל לנסות ולחזור על המבצע, ולכן מטוסי הגיס האווירי החמישי לא השתתפו יותר בקרבות בשמי בריטניה. בשבוע שהחל ביום הנשר, מ-13 עד 19 באוגוסט איבדו הגרמנים מעל 280 מטוסים, שהיוו 7 אחוז מכלל סדר הכוחות של הלופטוואפה וכ-10 אחוז מהמטוסים שהשתתפו בקרב על בריטניה. בכל החודש הסתכמו אבדותיהם ב-774 מטוסים, שהיוו כ-18.5 אחוז מכלל המטוסים שהיו זמינים בתחילת החודש.

מבנה מטוסי הנקל HE-111 מעל סאות'המפטון.

בין 19 ל-23 באוגוסט שרר מזג אוויר קשה שהגביל את יכולת התקיפה של הלופטוואפה ולכן ימים אלה היו שקטים יחסית, ב-19 באוגוסט הורה גרינג על הפסקת המשימות ההתקפיות של מטוסי הקרב והחליף מספר מפקדים בטייסות הקרב. באותו יום הורה דאודינג על הרחבת יכולת החילוץ הימי של טייסים מופלים אשר לפני כן פגעה במוכנותם של טייסי הקרב להתרחק מחופי בריטניה לשם יירוט. לאחר הפוגה זו חזר הלופטוואפה לתקיפות מסיביות, אך עכשיו כאשר מפקדי המבצעים מודעים למכ"ם התקיפות תוכננו בצורה שונה. מבנים גדולים של מפציצים היו עולים ומתחילים להסתובב באזור שמעל פה-דה-קאלה בדיוק בטווח של המכ"ם, כוונתם הייתה לגרום לבקרים להזניק את המיירטים מוקדם מדי, כדי שכאשר הם ישיגו את המפציצים יהיה להם מעט דלק. אף על פי שתכסיס זה לא פעל, הבקרים היו מזניקים מטוסים רק כאשר היו בטוחים שהמפציצים החלו לטוס למטרתם, המיירטים הוזנקו מאוחר ולעיתים לא היו מספיקים לטפס לגובה המתאים. בנוסף על כך הגרמנים השתמשו בתכסיסים נוספים כדי לבלבל את הבקרים הבריטים. כגון שליחת תקיפות דמה: מבני מפציצים שהיו יוצאים כביכול לתקיפה אך לפתע היו חוזרים, לפני שהמיירטים השיגו אותם, או מבני מפציצים שהיו משנים לפתע את כיוונם ותוקפים מטרה אחרת.

מספר היסטוריונים מציינים את 25 באוגוסט כיום תחילת השלב השלישי שבו שדות התעופה של חיל האוויר הבריטי הותקפו במכוון ובצורה בלעדית כמעט. למעשה ההבדל בין תקיפות שהחלו ביום זה לתקיפות שהיו לפני כן הן שיטות, טקטיקות וכן דיוק וניווט טובים יותר שפותחו בהפוגה הקצרה שנכפתה בשל מזג האוויר הקשה. מה שהיה מיוחד באותו יום הוא תקיפת הלילה הראשונה על לונדון. אך תקיפה זו התבצעה לא כמתוכנן ופגעה יותר בשכונות מגורים מאשר באזורים מתועשים, מה שהעלה את חמתו של גרינג. בתגובה לתקיפה זאת שלח פיקוד הפצצה של חיל האוויר הבריטי מבני מפציצים שתקפו את ברלין בלילה שבין 25 ל-26 באוגוסט. היסטוריונים מציינים נקודה זאת כנקודת מפנה כיוון שתקיפה זו הייתה אחד הגורמים להעברת המערכה מתקיפת חיל האוויר הבריטי לתקיפת לונדון, אך השינוי לא בא מיידית.

ב-26 באוגוסט נמשכה הלחימה והסתכמה בשלוש תקיפות של הלופטוואפה שבהן נפלו 28 מטוסי קרב בריטיים ו-33 מטוסים גרמנים (בהם 14 מטוסי Bf 109)‏. ב-27 באוגוסט התקיימה פעילות מועטה בשל מזג אוויר קשה, ביום זה החליף דאודינג מספר טייסות קרב שסבלו אבדות ותשישות קשה. ב-28 באוגוסט התחדשה הלחימה ביתר שאת והסתכמה ב-18 אבדות לכל צד. בלילה כל שלושת הציים האוויריים הגרמנים הסלימו את תקיפות הלילה שלהם ותקפו מספר גדול של מטרות עם אבדות קשות בנפש. מטוסי היירוט הליליים העיקריים של הבריטים, הבלנהיים, לא הצליחו לאתר ולו מטוס אויב אחד. למחרת הפעילות הייתה מועטה ושוב דאודינג הורה על החלפת טייסות מוכות. ב-29 באוגוסט עם חזרה לפעילות נרשמו תשע אבדות לבריטים ועשר אבדות לגרמנים שמונה מהם מטוסי קרב.

ב-30 באוגוסט הסלים הלופטוואפה את פעילותו נוכח תאריך הפלישה המתקרב ותקף באותו יום בשלושה גלים גדולים. בגל הראשון השתתפו רק מטוסי קרב (60 מטוסי Bf 109) אבל הגל השני כלל כ-100 מטוסי הפצצה ו-60 מטוסי קרב אותם יירטו כל הטייסות של להק 11 שעקב כך נאלץ לבקש עזרה מלהק 12 שעזר להגן על שדות התעופה של הלהק. קית' פארק, מפקד להק 11, התלונן באותו יום על איכות הטייסות שנשלחו אליו כתחלופה לטייסותיו המותשות: הטייסות שהגיעו מלהק 12 היו חסרות ניסיון ועדיין טסו בטקטיקות המיושנות וסבלו אבדות קשות (14 הפלות מול 13 אבדות), להבדיל מלהק 13 שתמיד שלח את טייסותיו המצטיינות שהפילו 43 מטוסים מול 4 אבדות. פארק אף דרש את החזרתה של טייסת 616 ללהק 12 תמורת כל טייסת מלהק 10 או 13 אם להק 12 לא יכול להקצות להם טייסת ראויה. הודות לפגיעה במערכת החשמל המרכזית הושבתו 7 סוללות מכ"ם ורק 5 טייסות הוזנקו לעצור את הגל השלישי שהסתכם בתקיפת 3 שדות תעופה של פיקוד הקרב וכן 4 מפעלים, שדה התעופה בביגן-היל נפגע קשות ולכן מרכז הפיקוד הגזרתי ששכן בו עבר להורנצ'רץ'. לופטפלוטה 3 המשיך את המתקפה בלילה עם 130 מטוסים שתקפו בליברפול. באותו יום נרשמו 1,054 גיחות לפיקוד הקרב (מספר שיא במערכה) 21 אבדות לבריטים מול 36 אבדות לגרמנים, ביניהם 16 מטוסי Bf 109‏.

פסי עיבוי של מטוסים בריטים וגרמנים בזמן קרב אוויר בגובה רב.

למרות האבדות הקשות, ב-31 באוגוסט נמשכו הקרבות הקשים. באותו יום ביצע פיקוד הקרב 978 גיחות ואיבד 38 מטוסים, אך היות שהקרבות התחוללו מעל אדמת בריטניה האבדות בנפש היו נמוכות יחסית והסתכמו ב-8 טייסים. הלופטוואפה איבד 38 מטוסים מתוכם 21 מטוסי Bf 109 ו-12 מטייסיהם נהרגו או הוכרו כנעדרים. באותו יום מבנה של מטוסי דורניר 17 Do המגובה במטוסי קרב נפגש עם טייסת 111 אשר השתמשו בטקטיקה הייחודית שלהם שהייתה תקיפה חזיתית במבנה קו מקבילי, הטקטיקה הוכיחה את עצמה כמאוד יעילה כיוון שטייסי האויב אשר נתקלו בעשרות מקלעים אשר יורים אלפי קליעים בפניהם נטו להיבהל ולנטוש את מבניהם ולרוב גם את משימותיהם, אך בשל מספר ההתנגשויות הגבוה באוויר לא היו טייסות נוספות שאימצו את הטקטיקה הזאת. בפעם הזאת המפציצים הגרמנים נפטרו מהפצצות שלהם וברחו. באותו היום הותקפו והושבתו למספר שעות מספר תחנות מכ"ם. בנוסף על כך הותקף שדה ביגן היל שקו הטלפון שלו תוקן באותו הבוקר, אך נהרס שוב.

לסיכום חודש אוגוסט הבריטים איבדו 11 מתוך 46 מפקדי טייסות ו-39 מתוך 96 מובילי משימות שנהרגו או נפצעו קשות. כל שאר הבכירים עשו סבבים בין הלהקים הפחות פעילים עם טייסותיהם. דאודינג היה מעביר יותר טייסות ללהקים אחרים לולא נדרשו בלהק 11 כדי להשאיר לפחות קצת כוחות מנוסים. ב-1 בספטמבר נמשכה הלחימה עם 13 אבדות לבריטים (המידע לגבי האבדות של הגרמנים אינו שלם). בסוף אותו יום הוציאה מפקדת הלופטוואפה פקודה הקוראת למתקפה מלאה על תעשיית התעופה הבריטית כדי למנוע מהם לקבל מטוסים חדשים. ב-2 בספטמבר ביצע הלופטוואפה כ-1,000 גיחות מבצעיות שהיוו תקיפה מאסיבית בארבעה שלבים בהם הותקפו מספר שדות תעופה ומפעלים. באותו יום איבד חיל האוויר הבריטי 18 מטוסי קרב באוויר מולם איבדו הגרמנים 27 מטוסים מתוכם 15 מטוסי Bf 109.‏ ב-3 בספטמבר דאודינג נאלץ להחליף בלהק 11 טייסות שהפסיקו להתקיים הלכה למעשה כאשר מספר מטוסיהם וטייסיהם הכשירים ירדו מרף הכשירות. האבדות בלחימה באותו יום הסתכמו ב-16 מטוסים לכל צד.

ב-4 בספטמבר נמשכה הלחימה עם תקיפת מספר שדות תעופה ומפעלים בריטיים. באחת התקיפות הותקף בשוגג מפעל ויקרס בו נהרגו 88 אנשים ונפצעו כ-600 אנשים. באותו יום הופלו 19 מטוסים בריטים מול 21 מטוסים גרמנים. ב-5 התקיימו 22 תקיפות בהן גם תקיפה בה המפציצים הצליחו להעלות באש מכלי דלק בטאמסדן. באותו היום טס לגיחה מבצעית ראשונה דגם ניסיוני של ההוריקן, אשר הותקנו בו 4 תותחים במקום 8 מקלעים, והוכיח את עצמו. היום הסתכם ב-22 מטוסים שאבדו לבריטים ו-20 מטוסים שאבדו לגרמנים, וב-6 בספטמבר הלחימה הסתכמה ב-25 מטוסים שאבדו לבריטים ו-13 מפציצים וכ-20 מטוסי Bf 109 שאבדו לגרמנים.

באותו זמן כבר היו שני כוחות האוויר הלוחמים במצב קשה מאוד. הבריטים ספגו אבדות קשות שפגעו ביכולתם להחליף צוותי אוויר שנהרגו או נפצעו. רמת ההתשה של חיל האוויר הבריטי הייתה נסבלת משל הגרמנים, אך גם הם סבלו מאבדות שעלו להם בכמה מטייסיהם הבכירים, וכן רמת המוכנות של טייסות ההפצצה שלהם החלה להתקרב למצב קריטי.

שלב שלישי - תקיפת לונדון

כבאים בריטים

יום 7 בספטמבר מוכר כנקודת מפנה בקרב על בריטניה בה החל הלופטוואפה להתקיף את לונדון במקום את בסיסי חיל האוויר, מטוסיו ומפעלי המטוסים. החלטה זאת לא הייתה שרירותית אלא נחתמה ב-3 בספטמבר לאחר ישיבה בה השתתפו גרינג ובכירי ציי האוויר. למרות התנגדותו של ספרל שבאה מהתרשמותו כי לבריטים יש כ-1,000 מטוסי קרב, וכי יש להמשיך את המערכה נגד חיל האוויר, הערכות המודיעין כי לחיל האוויר הבריטי בקושי נותרו מטוסי קרב שכנעו את גרינג ואת קסלרינג כי המתקפה עליו מיצתה את עצמה וכי יש לעבור למטרות צבאיות אחרות. לונדון הייתה מטרה מפתה כיוון שהייתה מרכז מסחר שלטון, צבא והרבה מטרות אסטרטגיות רוכזו בה. בנוסף על כך שיערו הגרמנים כי חיל האוויר לא יבחל באמצעים להגן עליו, ויזרוק לקרב את כל שארית מטוסי הקרב שלו.

לעומתם, החליט דאודינג לארגן את כוחות האוויר שלו מחדש כדי להתאימם לתנאי התשה קשים. הוא סיווג את טייסות הקרב שלו לשלוש קטגוריות: קטגוריה A- טייסת כשירה מלהק 10 או 12 אשר עשויה להיקרא לעזרתו של להק 11. קטגוריה B- טייסת כשירה ללחימה, וקטגוריה C- טייסת שספגה הרבה אבדות ועברה ללהק אחר למנוחה והצטיידות מחדש. בנוסף על כך יכלו טייסים מנוסים מכל טייסת להיקרא לתגבר כל טייסת אחרת בה נדרשים אנשי צוות אוויר. אמנם בשיטה זאת איבדו הרבה טייסים את הקשר לטייסתם, אך תמיד נשאר גרעין טייסים מנוסים בטייסות הנלחמות בלהק 11.

ב-7 בספטמבר היו מסכי המכ"מים ריקים בשעות הבוקר. בשעה 15:54 נרשמו הזיהויים הראשונים של מטוסי אויב על ידי מרכזי היירוט ותוך כמה דקות נרשמו מאות זיהויים נוספים. סך הכל נשלחו 965 מטוסים (348 מפציצים ו-617 מטוסי קרב), אשר טסו בגבהים שבין 4,268 ל-7,010 מטר (14,000-23,000 רגל) והתקדמו בחזית באורך 32.2 קילומטר. הבריטים שהניחו כי הכוח העצום הזה יתפצל ויתקוף שדות תעופה הזניקו את מירב המטוסים, וב-16:30 היו 21 טייסות באוויר אך רובן לא הגיעו כלל ללונדון שהותקפה כמעט ללא התנגדות מצד הבריטים. בשעה 17:45 פסקה המתקפה ומטוסי האויב שבו על עקבותיהם. בשעה 20:10 תקף גל שני של 318 מפציצים את העיר. הכבאים באותו יום התמודדו עם 9 שריפות גדולות שהצריכו הפעלה של 100 משאבות מים כל אחת, ועוד שרפה גדולה בנמל שהצריכה 300 משאבות. הקרבות שהתחוללו באותו יום בין המיירטים הבריטים הסתכמו ב-32 מטוסים מופלים לבריטים ו-38 מטוסים לגרמנים. בשל ההתנגדות המועטה הסיק המודיעין של הלופטוואפה כי חיל האוויר הבריטי היה על סף יכולתו וכי הוא הסתמך על מטוסי הקרב האחרונים שלו. הגרמנים המשיכו להתקיף את עיר הבירה בימים שלאחר מכן, עם תקיפות יום מועטות כאשר עיקר הדגש היה בתקיפות לילה, הגרמנים תקפו מאז במשך 76 לילות רצופים עם יוצא אחד מהכלל. מערכה זו, אשר נקראה הבליץ, תרמה רבות להחלשת חיל האוויר הגרמני אשר השקיע בה הרבה מאמצים וכוח אדם שהיו נחוצים במקום אחר. אך בין 8 ל-15 בספטמבר הלחימה הייתה פחותה, אף על פי שהייתה בהחלט קשה, לדוגמה ב-9 בספטמבר השיג חיל האוויר הבריטי 24 הפלות מול 21 אבדות. ב-15 בספטמבר (יום הקרב על בריטניה) תקפו הגרמנים את לונדון בשני גלים גדולים. הגל הראשון, אשר כלל כ-100 מטוסי Do 17 וכ-140 מטוסי Bf 109‏ יורט בדרכו ללונדון. ביירוט הראשון מטוסי הליווי העסיקו את המיירטים ומבנה המפציצים לא סבל אבדות משמעותיות, אך קרב זה בזבז את הדלק של מטוסי הליווי ואלה נאלצו לפנות בחזרה לצרפת, בעוד מעל לונדון ציפו לגרמנים עוד עשרות מיירטים אשר הסבו להם אבדות קשות מאוד. הגל השני הורכב מכ-24 מטוסי He 111‏, 43 מטוסי Do 17 ו-361 מטוסי קרב. התקיפה לא התבצעה כמתוכנן ומטרותיהם של המפציצים היו מוסוות בעננים, המפציצים נאלצו לתקוף מטרות מזדמנות ולכן הנזק הצבאי לכלכלה ולתשתיות היה זניח. לעומתם הוזנקו כ-170 מטוסי קרב שיירטו את המבנים בעודם מעל קנט, בעוד מעל לונדון חיכו להם חמש טייסות נוספות. האבדות הקשות של הלופטוואפה שהסתכמו ב-55 אבדות מול 27 אבדות לבריטים הפריכו את הטענה כי חיל האוויר הבריטי על סף קריסה. גרינג אמנם דחה את הטענות כי חיל האוויר הבריטי לא קרוב אפילו לקריסה אבל הורה להסב את התקיפות בחזרה על שדות חיל האוויר ותעשיית המטוסים. אך במשך השבוע בין 8 ל-15 בספטמבר הצליחו הבריטים לבנות עתודה של כ-160 מטוסי קרב ועוד כ-400 מטוסים שהיו צריכים להיות זמינים שבוע לאחר מכן. למעלה מזאת, טייסות וטייסים הצליחו לנוח, טייסים חדשים הספיקו לעשות טיסות היכרות עם מטוסיהם ואף להתאמן, מה שהיה בלתי אפשרי בחודש הקודם. פארק, מפקד להק 11, לא היה מרוצה מכמות ההפלות שהוצגו לפניו וחש כי כוחותיו היו צריכים להפיל יותר, הוא שינה את ההוראה לפיה יש להתרכז בהפלת מפציצים להוראה בה מטוסי הספיטפייר היו צריכים להתמודד מול מטוסי הקרב המלווים את המפציצים, וההוריקנים הפחות זריזים היו צריכים להתרכז במפציצים.

בלילה שבין 17 ל-18 בספטמבר הפציצו מפציצים של פיקוד המפציצים הבריטי בהצלחה רבה את צי הפלישה בנמל העיר אנטוורפן והצליחו להרוס כ-500 דוברות וכן 500 טונות של חימוש. הצלחת היירוט ב-15 בספטמבר והמתקפה המוצלחת על הדוברות גרמו לדחיית מבצע ארי הים לאלתר. הקרב המשיך עד לסוף אוקטובר אך הפעילות שבתקופה זאת לא הייתה יוצאת מהכלל עדיין התאפיינה בקרבות ואבדות קשות לשני הצדדים. החל מסוף ספטמבר ועד סוף הקרב החל מזג האוויר מעל דרום בריטניה להיות קשה יותר ויותר, מה שהגביל את תקיפות היום של הגרמנים, עד לסיומן בסוף אוקטובר בו מזג האוויר הפך קשה מדי.

הטייסים הזרים בקרב על בריטניה

הטייסים הפולנים של טייסת 303 שלחמה בקרב על בריטניה.

מלבד הטייסים בעלי הלאום הבריטי, השתתפו במערכה טייסים בעלי לאום זר אשר גויסו לחיל האוויר הבריטי החל מתחילת המלחמה. להלן מספר אנשי צוות אוויר שהשתתפו בקרב על בריטניה על פי חלוקה למדינות:

הגורמים לכישלון גרמניה

מפציצים גרמניים מדגם דורניר Do 17Z בגיחת הפצצה מעל רובע ניוהאם בלונדון.

הקשיים שהלופטוואפה נאלץ להתמודד איתם במהלך הקרב על בריטניה היו גדולים מכדי שניתן יהיה לפתור אותם לפני תחילת המערכה. הטווח הקצר של מטוסי הקרב ששמרו על המפציצים, לא איפשר לאחרונים לנצל את מלוא הטווח שלהם כדי לפגוע בלב בריטניה, זאת אף על פי שכבר בתקופת מלחמת האזרחים בספרד התנסה לגיון קונדור הגרמני בשימוש במכלי דלק נתיקים על ידי מטוסי הקרב. אלה לא היו בנמצא בזמן המערכה. כתוצאה מכך התקשו הגרמנים לפגוע במתקנים חיוניים ובשדות תעופה בריטיים שמוקמו באזורים המרוחקים מאזור התעלה ומבסיסי האוויר הגרמניים בצפון צרפת ובארצות השפלה. עובדה זו איפשרה לפיקוד ה-RAF לשמור על כוחות עתודה מוגנים יחסית, אשר יכלו להחליף טייסות מוכות בכל עת. יכולת זאת הקטינה את השחיקה של טייסות הקרב הבריטיות, והקשתה על הגרמנים לשתק ולהרוס את חיל האוויר הבריטי. למעשה, אחת האפשרויות שנשקלה על ידי פיקוד מטוסי הקרב הבריטי הייתה לפנות את כוחותיו מדרום בריטניה אם האבדות היו הופכות בלתי נסבלות, במטרה לאפשר לטייסות הקרב להשתקם ולחזור ללחום לאחר תחילת הפלישה הגרמנית. גורמים דומים מאוד הקשו על כוחות האוויר של בעלות הברית כאשר הם ניהלו את מערכת ההפצצות שלהן נגד גרמניה הנאצית מאדמת בריטניה החל מ-1943. גם במקרה זה הצליחו כוחות האוויר של בעלות הברית להשיג עליונות אווירית רק לאחר שהצליחו לייצר מטוסי קרב בעלי טווח מתאים כדי להגיע ללב גרמניה.

נוסף על כך הפיקוד הגרמני נכשל בהתמודדות מול שיטת היירוט של הבריטים, שהסתמכה על מערכת תחנות המכ"ם צ'יין-הום. בתחילה הגרמנים לא הבינו את חשיבותן של מערכות המכ"ם, וגם לאחר שהבינו שהן ממלאות תפקיד חיוני ביירוט מבני המטוסים שלהם, הם עדיין לא ראו בהן יעד מרכזי לתקיפה. תקיפות חוזרות ונשנות על תשתיות מכ"ם וקשר יכלו לשתק את מערכת היירוט הבריטית, ובכך להקשות מאוד על הבריטים לאתר את מבני המפציצים הגרמניים, ולהזניק את מטוסי הקרב שלהם בזמן, כדי ליירט אותם.

גורם נוסף לכישלון הגרמני בקרב על בריטניה היה כישלון התקיפות האוויריות שביצע הלופטוואפה כנגד יעדים חיוניים של ה-RAF. חלק מהכישלון נבע ממחדל מודיעיני, במיוחד בתחילת השלב השני של המערכה האווירית מיד לאחר פתיחת מבצע "תקיפת הנשר". חלק מהמטרות שהוגדרו לתקיפה לא היו מתקנים שהשתייכו לחיל האוויר הבריטי, או מפעלים של תעשיית המטוסים הבריטית. בשלב מאוחר יותר של המערכה, המודיעין הגרמני השתפר בהגדרת היעדים "הנכונים" לתקיפה, אך משימות תקיפה רבות נסתיימו ללא תוצאות כיוון שמבני המפציצים אולצו לחזור לבסיסם לפני שהגיעו ליעדיהם, לאחר שהותקפו על ידי מטוסי הקרב הבריטיים, או בשל טעויות בניווט שגרמו לכך שמטרות אחרות הותקפו בשוגג. התקיפות הגרמניות אמנם הצליחו להפעיל לחץ כבד על חיל האוויר הבריטי ותעשיית המטוסים הבריטית לאורך השלב הקריטי הזה במערכה, אך לא היה בהן די כדי לשתק לחלוטין את פעילות חיל האוויר הבריטי, ולהשיג עליונות אווירית.

עם זאת, הגורם העיקרי לכישלון הגרמני בקרב על בריטניה היה הכשל הפיקודי. מספר חוקרים טוענים שהפיקוד הגרמני שגה בכך, שאילץ את מטוסי הקרב שלו להיצמד למבני המפציצים, צעד שהעניק יתרון למטוסי האויב הזריזים יותר, אך יש לזכור שבסופו של דבר, ההנחיה שניתנה לטייסים הבריטים הייתה להתרכז בהפלת המפציצים, והאחרונים אכן ספגו אבדות בלתי נסבלות באותו זמן. ההנחיה שנתן גרינג למטוסי הקרב להישאר צמודים למפציצים הגדילה אמנם את אבדותיהם, אך הקטינה באופן משמעותי את האבדות שספגו המפציצים. הכשל העיקרי של פיקוד הלופטוואפה בשלב זה של המערכה האווירית היה בהגדרת המשימות. התקיפות נעשו בצורה אקראית, לא הייתה שיטה או תוכנית מסודרת לתקיפה מרוכזת של המטרות, והמאמץ של הכוח האווירי פוזר בין מספר רב של מטרות, במקום להתרכז בהשמדת מספר יעדים חיוניים להשגת אפקט מרבי. בנוסף לכך מטוסי הלופטוואפה לא השכילו להשמיד לחלוטין את יעדיהם, או לפחות להוציא אותם מכלל שימוש לתקופה ארוכה, באמצעות הפצצות חוזרות ונשנות, ובכך איפשרו לבריטים לשקם במהירות יחסית את הנזק שנגרם למתקנים חיוניים (כגון שדות תעופה). בסופו של דבר תעשיית המטוסים הבריטית הצליחה להעביר את רוב מפעליה צפונה או לפזר את המפעלים בין סדנאות קטנות יותר, ובכך מנעה מהגרמנים את האפשרות לפגוע באופן משמעותי בתפוקת המטוסים.

השגיאה המשמעותית ביותר של הפיקוד הגרמני במהלך הקרב הייתה ההחלטה להעביר את הדגש לתקיפת לונדון, במקום להמשיך להתרכז בתקיפת שדות התעופה הבריטיים. החלטה זו נבעה ממודיעין שגוי ביחס להיקף האבדות שנגרם לחיל האוויר הבריטי, וכן מלחץ מצידו של היטלר, שרצה לנקום בבריטים על תקיפת ברלין בלילה שבין 25 ל-26 באוגוסט. לקראת 15 בספטמבר, לאחר שבוע של תקיפות על לונדון, תעשיית המטוסים הבריטית הצליחה לייצר עתודה משמעותית של מטוסי קרב, שאיפשרו ל-RAF להשלים את אבדותיו. המהלך הגרמני נתן פסק זמן חיוני להתאוששות לטייסות חיל האוויר הבריטי, ואיפשר להן לחזור לפעילות מלאה בכוחות מחודשים ב-15 בספטמבר.

ההחלטה הגורלית לתקוף את לונדון, במקום להתמקד בהשמדת חיל האוויר הבריטי, היוותה נקודת מפנה, והוגדרה כשגיאה הגדולה של גרינג. אפילו בהתחשב במודיעין השגוי, לא הייתה הצדקה למעבר לתקיפת לונדון. במהלך כל המערכה האווירית, המודיעין הגרמני הגזים בהערכת אבדות חיל האוויר הבריטי, ודיווח שהוא עומד על סף קריסה (בין השאר, עקב דיווחים מוגזמים של הטייסים הגרמנים לגבי אבדות האויב). לאחר שלושה חודשים של דיווחים מוטעים מצד המודיעין, גם גרינג וקסלרינג השתכנעו שלחיל האוויר הבריטי נותרו רק כ-50 מטוסי קרב מבצעיים. כתוצאה מכך, גם לאחר שגרינג קיבל ב-15 בספטמבר דיווחים על כך שכ-300 מטוסי קרב בריטיים תוקפים את מבני מפציצים הגרמניים, הוא סירב להאמין, שחיל האוויר הבריטי עדיין לא הובס.

השפעות המערכה

תמונה של מפציץ דורניר גרמני ומטוס ספיטפייר בריטי. התמונה מבוימת על ידי התעמולה הגרמנית: הספיטפייר הוא למעשה מטוס שלל מהדגמים המוקדמים יותר, כאשר הסמלים של חיל האוויר הבריטי נצבעו במקום הלא נכון.

כרזה המתארת קטע מנאומו של צ'רצ'יל בבית הנבחרים ב-20 באוגוסט 1940, בדברו על הטייסים הבריטים בקרב: "מעולם בסכסוך אנושי, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך".

ההשפעה המיידית של המערכה על הצבא הנאצי הייתה החלשה משמעותית בכוחו של הלופטוואפה. בסך הכול אבדו לגרמנים 2,313 מטוסים, שהיו כ-57% מכלל הכוח האווירי הגרמני ב-4 במאי 1940 (לפני פתיחת המתקפה הגרמנית על צרפת). האובדן של אלפי אנשי צוות אוויר מנוסים היה משמעותי הרבה יותר מבחינת חיל האוויר הגרמני. המוראל של הטייסים, במיוחד טייסי הקרב נפגע קשות כתוצאה מהיחס המזלזל שחשו מצד פיקוד הלופטוואפה כלפי הקורבנות הכבדים שהם נדרשו להקריב במהלך הקרב, והערכות המודיעין המוטעות, שטענו פעם אחר פעם שהבריטים נותרו ללא מטוסי קרב, בניגוד למציאות איתה נאלצו הטייסים להתמודד מדי יום. מציאות זו הוסתרה מפני הציבור הגרמני, שלא היה מודע כלל לכישלון המערכה האווירית. התעמולה הנאצית חזרה והצהירה שהבריטים על סף שבירה, וצריך רק עוד דחיפה קטנה כדי לנצח אותם. ההשפעה של האבדות שספג הלופטוואפה בקרב על בריטניה משמעותית אף יותר אם לוקחים בחשבון שפיקוד הוורמאכט לא ייחס חשיבות לצורך לשקם את הלופטוואפה בעקבות האבדות הכבדות שספג, והחליט לתקוף ביוני 1941 את ברית המועצות (מבצע ברברוסה), שבאותו זמן החזיקה בחיל האוויר הגדול בעולם, עם כוח אווירי שלא גדל מבחינה מספרית משנת 1940, ואף נחלש מבחינת איכות המפקדים והטייסים, זאת בנוסף לקשיים בייצור המטוסים שהקשו על חיל האוויר הגרמני זה השנה השלישית.

מבחינה אסטרטגית רחבה, לא הצליחו הגרמנים להכניע את הבריטים או לאלצם להסכים לשביתת נשק, ועל ידי כך למנוע את האפשרות של פתיחת חזית שנייה מול בריטניה בעתיד. כישלון זה היה בהמשך גורלי, כיוון שבריטניה שימשה כבסיס אם למערכה האווירית האסטרטגית שניהלו כוחות האוויר של ארצות הברית ובריטניה נגד גרמניה הנאצית החל מ-1943, מערכה שפגעה קשות בתפוקת התעשייה הצבאית הגרמנית, וכן גרמה לשחיקה מואצת של כוחו של הלופטוואפה ולקריסתו. ב-1944 הייתה בריטניה הבסיס לפלישת כוחות הקרקע של בעלות הברית המערביות לצרפת, ולפתיחת החזית השנייה, שמילאה תפקיד מרכזי בתבוסתה הסופית של גרמניה הנאצית.

מבחינת בריטניה הניצחון בקרב העלה את המוראל, וכן שימש ככלי הסברתי במשך כל המלחמה, אפילו כאשר המערכה הפכה למערכת הפצצות ליליות בבליץ, היה המורל הבריטי גבוה. במהלך המערכה ובחודשים שלאחריו, הותקפו השיירות הבאות לבריטניה בצורה שיטתית על ידי צוללות ומטוסי טורפדו גרמנים, ובשל התעקשותו של הצי הבריטי להשאיר כוחות ימיים נכבדים בתעלת למאנש בהמתנה לכוחות הפולשים, לא הייתה הגנה מספקת עליהן, ולכן הנזק והאבדות ברכוש ובנפש בשיירות אלה היו גבוהים מאוד, והשפיעו על התעשייה והכלכלה הבריטיים במשך חודשים אלה. תוצאות המערכה קירבו בין ארצות הברית ובריטניה, ועל אף שארצות הברית עדיין מיאנה להתערב באופן ישיר במלחמה באירופה, היא הגדילה את הסיוע לבריטניה במוצרי תעשייה, בציוד ובכלי מלחמה, ששלחה אליה בשיירות ימיות. הניצחון עוד עודד ועזר לשמור על בריטניה וכן מדינות חבר העמים הבריטי במלחמה, שאילצה את הגרמנים להילחם בשתי חזיתות קרקעיות, החזית הרוסית וחזית צפון אפריקה, מערכות שהכבידו על משאביה של גרמניה ועזרו לבסוף להכניעה.

לקחי המערכה

הלקח הראשון של המערכה שיושם במלואו בידי הבריטים מיד לאחר תום המערכה היה הקושי של המפציצים לפעול ביום מעל אדמות אויב המוגנות בידי כוחות אוויר מודרניים. לאורך המלחמה כמעט עד לתומה היו ההפצצות האסטרטגיות אשר ביצע חיל האוויר הבריטי בלילה בלבד, בתנאים בהם קטן משמעותית יתרונם של כוחות הנ"מ והמיירטים, על אף טכנולוגיית המכ"ם. אך לקח אחר של המערכה לא נלמד והוא אי הדיוק של הפצצות הלילה. הבריטים הכירו בחסרון זה רק בקיץ 1941 מניסיונם האישי, כשהבינו כי רק כשליש מפצצותיהם נפלו ברדיוס של 8 קילומטר מהמטרה (כ-5 מייל) שהוא שטח של 203.4 קילומטר רבוע סביב המטרה. בנוסף לא התייחסו הבריטים לכך שהמורל של אנשיהם עלה עם תקיפת הערים והניחו שהגרמנים לבטח לא יוכלו לעמוד באותה מידה בלחץ של ההפצצות כמו שהצליחו הבריטים.

האמריקאים הסיקו מסקנות שונות לגמרי, שעיקרן היה כי המפציצים הגרמנים סבלו אבדות קשות כאלה בשל מיעוט כלי הנשק ההגנתיים, שלדות קטנות של מטוסים וכן גובה שיוט נמוך מדי וכן משמעת מבנה ירודה, בגללה הרבה מטוסים נטשו את מבניהם וחזרו על עקבותיהם. מסקנותיהם הוצגו באוגוסט 1941 תוך כתיבת תורת הלחימה במקרה והאמריקאים יצטרפו למלחמה באירופה כי תוך שימוש במספרים גדולים, חימוש הגנתי רב, גובה ומהירות גבוהים מבני מפציצים גדולים יכלו לחדור ביום באבדות נסבלות. האמריקאים לא ראו בחוסר הטווח המבצעי של מטוסי הקרב גורם משפיע על פעילות ההפצצה, ולכן לא התרכזו בהשגת כוח כזה, אך לאחר אוקטובר 1943 בהם האמריקאים סבלו אבדות נוראיות מכוחות הלופטוואפה, גישה זאת שונתה.

שתי המעצמות הסיקו כי המבנה והארגון של הלופטוואפה לא התאים לדרישות המערכה, ובעידוד הניצחון החלו שתיהן לטוות תוכניות להגדלת היכולת התעשייתית והכוח האווירי. בעוד הגרמנים המשיכו בתוכנית יצור מצומצמת השיגו בעלות הברית יתרון כמותי במטוסים וצוותי האוויר, יתרון שיוכיח את עצמו במהלך המלחמה כמכריע.

השפעה תרבותית

אנדרטה של טייס יושב, באתר הנצחת הקרב על בריטניה.

הקרב על בריטניה בעולם המערבי נתפס כהישג הירואי של מעט טייסים אמיצים שהגנו על החופש נגד נחילים של נתיני עריץ רשע. הסרט הראשון שעסק בקרב על בריטניה היה האי של צ'רצ'יל שהופק בשנת 1941 והיה לסרט התיעודי הקצר הראשון שזכה בפרס האוסקר. ומאז הופקו מספר סרטים בנושא זה המפורסם מביניהם הוא הקרב על בריטניה של הבמאי גאי המילטון שהופק בשנת 1969 ומבוסס על הספר השוליים הצרים (The Narrow Margin)‏ שנכתב בידי דקר דמסטר ודרק ווד.

מספר גדול של ספרים נכתבו על הקרב, המפורסמים ביניהם הם: עם כנפיים כמו נשרים (With Wings Like Eagles)‏ מאת מיכאל קורדה, האויב המסוכן ביותר: ההיסטוריה של הקרב על בריטניה (The Most Dangerous Enemy: A History of the Battle of Britain)‏ מאת סטפן בנגאי והקרב על בריטניה: המיתוס והמציאות (The Battle of Britain: The Myth and the Reality)‏ מאת ריצ'רד אוורי.

הקרב על בריטניה היווה מקור השראה למספר שירים שעוסקים בקרב זה. במוזיקת המטאל ישנם מספר שירים שעוסקים בקרב על בריטניה, ביניהם השיר Aces High של להקת ההבי מטאל הבריטית המפורסמת איירון מיידן מתוך האלבום Powerslave. הדובר בשיר הוא טייס בריטי במהלך הקרב על בריטניה (בהקדמה לשיר בהופעות חיות שומע הקהל את הנאום של צ'רצ'יל). שיר נוסף הוא "Aces in Exile" של להקת הפאוור מטאל השוודית סבטון מתוך האלבום Coat of Arms ובו מוקירים את עזרתם של הטייסים הזרים בקרב על בריטניה.

ראו גם

מטוסי ספיטפייר, הוריקן ובריסטול בלנהיים בטיסה, 2015.

• הבליץ
• ביגין היל (בסיס חיל האוויר המלכותי)
• פינוי אוכלוסייה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה
• הקרב על בריטניה (סרט)
• מוזיאון חיל האוויר המלכותי
• קניקביין

לקריאה נוספת

• Korda, Michael. With Wings Like Eagles: The Untold Story of the Battle of Britain. HarperCollins, 2010. ISBN 0061125369
• Lake, Jon. The Battle of Brittain. Silverdale, 2000. ISBN 1856055353
• Murray, Williamson. strategy for Defeat The Luftwaffe 1933-1945. University Press of the Pacific, 2002. ISBN 0898757975
• Spick, Mike. Allied Fighter Aces - The Air Combat Tactics and Techniques of World War II. Greenhill Books, 2004. ISBN 1853675873
• Spick, Mike. Luftwaffe bomber aces. Greenhill Books, 2001. ISBN 1853674443
• Deighton, Len. Battle of Britain.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקרב על בריטניה בוויקישיתוף

• www.battleofbritain.net
• אינדקס של The Battle of Britain Historical Society
• יובל מלחי, הבליץ על לונדון, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית
• הקרב על בריטניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הקרב על בריטניה, 1940, דף שער בספרייה הלאומית