קמץ

קמץ
אלפבית עברי
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ
סימנים נוספים
ﭏ ׆
ניקוד ופיסוק
קמץ • פתח • צירי • סגול
חיריק • חולם • קובוץ ושורוק
שווא • חטף
דגש: קל • חזק • מפיק • רפה
קו מפריד • מקף
טעמי המקרא

קָמָץ (גם: קָמֵץ, יוניקוד: U+05B8. יוניקוד לקמץ קטן: U+05C7) הוא אחת משבע התנועות העיקריות במערכת הניקוד של העברית לפי שיטת הניקוד הטברני. הוא מסומן בקו קצר אופקי מתחת לאות, שממנו יוצא קו קצר אנכי כלפי מטה. יש שני סוגים של קמץ, קמץ קטן (הנחשב לתנועה קטנה) וקמץ גדול (הנחשב לתנועה גדולה).

הקלדה

כך מקלידים את הקמץ במערכות הפעלה שונות:

קמץ

• Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ק
• Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift-8
• macOS‏: Alt-7
• אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ק

חטף קמץ

• Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ר (מימין לאות ק)
• Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift-3
• macOS‏: Alt-2
• אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ק

התפתחות

תנועת הקמץ מייצגת בניקוד הטברני שתי תנועות הומופוניות שונות שהיו בשלב הלשון שלפניה: תנועת a ארוכה ותנועת u קצרה. שני המקורות האלה תואמים לשני סוגי הקמץ, הגדול והקטן בהתאמה. ברוב המקרים שבהם נוצר הקמץ מתנועת a ארוכה, התגלגלה תנועה זו עצמה מתנועת a קצרה שהייתה קיימת בשלב הקדום יותר. להלן פירוט המקרים:

• קמץ בא בדרך כלל מתנועת a פרוטו-שמית קצרה שהתארכה. ההארכה הייתה רק כשהתנועה הייתה בהברה המוטעמת (הארכה טונית) או בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית = הֲבָרַת קְדַם-טַעַם), ובתנאי שזו הייתה הברה פתוחה. למשל, במילה הפרוטושמית המשוערת *dabaru, שבה שתי תנועות a קצרות והטעם מופיע בהברה ba, חלה התארכות התנועה בשתי התנועות ונוצרה לפי ההשערה המקובלת המילה *dābāru (קו מעל התנועה מסמל תנועה ארוכה). זו התגלגלה, לאחר נשילת התנועה הסופית, לצורה דָּבָֿר. לעומת זאת בצורת הסמיכות, שבה לא הייתה הטעמה, התקצרה (נחטפה) תנועת ה-a הראשונה, ונותרה בעינה תנועת ה-a הקצרה השנייה, ונוצרה הצורה דְּבַֿר־, שבה אין קמץ. קמץ נוצר מתנועת a קצרה גם במקום שחלה בו הארכת תמורה (=תשלום דגש), כלומר כאשר אמור היה להופיע אחרי התנועה דגש חזק: יְתָֿאֵר.
• במקום שהייתה בו כבר בפרוטושמית תנועת ā ארוכה, היא הפכה בתקופות הקדומות של העברית לתנועת o, בתהליך המכונה המעתק הכנעני. אולם בתנאים מסוימים המעתק לא חל, ואז הפכה תנועת ā בסופו של דבר לקמץ. למשל: רָאשִי, אבל: רֹאש (במקור כנראה: ra'š > rāš). המעתק לא חל גם במילים שנכנסו בתקופה מאוחרת יותר לעברית, החל מראשית ימי בית שני: כְּתָֿב. במקרה כזה מתייחסים לקמץ כאל "קמץ פרוטושמי ארוך", והוא מתאפיין בכך שאינו נחטף גם בהטייה: פְּרָט - פְּרָטֵיהֶם.
• תנועת קמץ נוצרה כאמור גם מתנועת u קצרה, למשל במילים חָכְֿמָה, יִשְמָרְךָֿ. כאמור, בהגייה הספרדית של העברית מכונה קמץ כזה "קמץ קטן", והוא נהגה כתנועת /o/: חוכמה, ישמורך.
• קמץ הוא גם תוצאה של כיווץ תלת-תנועה המסתיימת ב-a. למשל, השורש גל"י בבניין קל היה במקור בצורת galaya, ותלת-התנועה aya התכווצה ל-ā ארוכה וממנה לקמץ: גָּלָה.

הגייה

הקמץ הראשון הוא קמץ קטן, ואילו האחרים הם קְמָצִים גדולים. הגייתם שונה, אולם סימונם זהה.

ככל הנראה, הן על פי מסורת הניקוד הטברני והן על פי המסורה הבבלית נהגה הקמץ – בין הקטן ובין הגדול – בתנועה שבין /a/ ו-/o/, כלומר תנועה אחורית חצי-פתוחה מעוגלת (בסימון IPA‏: ɔ). בהגייה הארץ-ישראלית מופיע ניקוד של חולם במקומות שבניקוד הטברני מופיע קמץ בהברה סגורה בלתי-מוטעמת (שבהם היינו מצפים כיום לראות "קמץ קטן"). בהגייה התימנית של העברית, שמקורה בהגייה הבבלית, והגייה האשכנזית, שמקורה במסורת הטברנית, הוא נהגה כתנועת [o̞ ~ ɔ ~ ʌ]. בהגיית רוב קהילות עדות המזרח – שמקורה במסורת ההגייה הארץ-ישראלית – ישנו הבדל בין שני סוגי קמץ: קמץ גדול, שמקורו בתנועת /a/, נהגה [a], וקמץ קטן, שמקורו בתנועת /u/, נהגה [o̞]. בהגייה של יוצאי בוכארה ופרס, נשתמרה ההגייה המקורית של הקמץ כתנועה שבין /a/ ו-/o/.

מדקדקי העברית הספרדיים הציעו כללים שונים שמטרתם להקל על ההבחנה בין קמץ גדול וקמץ קטן. אלה הם ארבעת הכללים המשקפים את המציאות הפונולוגית, שבה קמץ גדול נהגה כתנועת /a/, וקמץ קטן נהגה כתנועת /o/.

א. קמץ המופיע לפני אות המנוקדת בשווא, ואין מתג בין הקמץ ובין השווא, הקמץ נהגה כתנועת /o/ והשווא הופך לנח, כמו למשל (שמות לא, ג) בְּחָכְמָה (הוגים: בחוכמה) (אם קיים מתג בין הקמץ ובין השווא, הקמץ גדול, ונהגה כתנועת /a/; ואם ההברה אינה מוטעמת - השווא נע).

ב. במילה בעלת 4 אותיות המתחילה באות "ו" בפתח, שתי אותיות הבאות מנוקדות בקמץ ואות האחרונה שאיננה א' או ה' או ע', הקמץ השני נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (שמות א, ח) וַיָּקָם (הוגים: ויקוֹם),

ג. בסמיכות של שתי מילים המופרדות בקו עליון, אם במילה הראשונה, האות השנייה מהסוף מנוקדת בקמץ והאות האחרונה (של המילה הראשונה) איננה א' או ה' או ע', הקמץ נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (תהילים קמה, ח) וּגְדָל-חָסֶד (הוגים וגדוֹל חסד). זאת בתנאי שלא מופיע מתג לאחר הקמץ, כמו בצירוף מְנָת-חֶלְקִי.

ד. קמץ המופיע לפני אות עם דגש נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (שמות טו, ב) עָזִּי (הוגים עוֹזי)

בכל מקרה אחר התנועה קמץ גדול וההגייה /a/, כמו למשל (ויקרא כג, טו) מִמָּחֳרַת (נהגה: mimachorat)

אולם יש אי-הסכמה קלה בין ההגייה בעברית המודרנית ובין הכללים לעיל, כדלהלן:

החטף־קמץ צבוע בסָגול, הקמץ הגדול באדום והקמץ הקטן בירוק

• כאשר קמץ מופיע בהברה סגורה בלתי מוטעמת, הרי הוא קמץ קטן לכל הדעות. למשל: חָכְמָה (הוגים: חוכמה), וַיָּקָם (הטעמת מלעיל, הוגים: ויקוֹם), כָּל־ (אין הטעמה בשל הסמיכות).
• כאשר קמץ מופיע לפני חטף-קמץ (פָּעֳלוֹ, צָהֳרַיִם) או לפני קמץ קטן נוסף (פָּעָלְךָ) וכן בשתי הצורות קָדָשִים, שָרָשִים, הקמץ הראשון הוא לפי הדקדוק קמץ קטן, שכן מקורו בתנועת /u/ (פֹּעַל, קֹדֶש). אף על פי כן מסורות הקריאה של העברית בהגייה הספרדית, וכן מדקדקי העברית בימי הביניים, תופסים אותו כקמץ גדול הנהגה בתנועת /a/. על הדרך להגות קמצים כאלה נטושה מחלוקת בין האשכנזים הנוהגים בהגייה הספרדית. דוברי העברית המודרנית בדרך כלל קוראים אותו לפי הדקדוק, כלומר בתנועת /o/, אך קיימת אצל הדוברים גם הצורה בתנועת /a/.

בכמה סידורים וספרי תנ"ך מודרניים מסמנים קמץ קטן בסימון שונה במעט מסימון הקמץ הרגיל, כדי להבליט את הגייתו השונה (קמץ גדול: ◌ָ, קמץ קטן: ◌ׇ).

בכתיב של היידיש מסמנת האות א עם קמץ את התנועה /o/, למשל לאָנדאָן = לונדון.

סיכום הגיות נפוצות בקרב עדות

הגיה של עברית מודרנית, הגיה ספרדית: קמץ רגיל - /a/ קמץ קטן - /o/

הגיה של בוכרים ופרסים: - קרוב יותר ל: /ɒ/ שזה /a/ שקרוב יותר ל/o/

הגיה מזרח אירופית - (ליטא, בלארוס...), הגיה מערב אירופית, הגיה תימנית (שאמית ובלאדית): /o/

הגיה מזרח אירופית - (פולין-גליציה, אוקראינה, הונגריה...) - /u/

קישורים חיצוניים

• עיקרי תורת הניקוד, באתר האקדמיה ללשון העברית
• על סימן הניקוד 'קמץ' בכללים בנטיית השם, באתר האקדמיה ללשון העברית