ברוך שפינוזה

בנדיקטוס (ברוך) שְׂפִּינוֹזָה
Benedict de Spinoza
לידה	24 בנובמבר 1632; אמסטרדם, הרפובליקה ההולנדית
פטירה	21 בפברואר 1677 (בגיל 44); האג, הרפובליקה ההולנדית
מקום קבורה	Nieuwe Kerk
זרם	רציונליזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, פילוסופיה פוליטית
עיסוק	מדקדק, חוקר מדע המדינה, פילוסוף, grinder of lenses, מתרגם תנ"ך, תאולוג
הושפע מ	רנה דקארט, תומאס הובס, האסכולה הסטואית, שאול מורטירה, אברהם הירירה, חסדאי קרשקש, רמב"ם
השפיע על	עמנואל קאנט, הרדר, גאורג וילהלם פרידריך הגל, משה מנדלסון, שלמה מימון, פרידריך שליירמאכר, אלברט איינשטיין, דוד בן-גוריון, יוסף בן-שלמה, ירמיהו יובל ועוד
מדינה	הרפובליקה ההולנדית
יצירות ידועות	תורת המידות, קונאטוס
חתימה

ברוך (בנדיקטוס ולעיתים בנטו) שְׂפִּינוֹזָה, (או ספינוזה; בהולנדית: Benedict de Spinoza; בפורטוגזית: Bento de Espinoza, בינטוּ די אשׁפינוזה; 24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-ספרדי, שהתגורר בהולנד, בן למשפחת אנוסים, שחזרה ליהדות. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, כשתפס את התנ"ך כיצירה אנושית ולא כפרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, בלי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל".^[1]

קורות חיים

שפינוזה נולד למיכאל ד'אספינוזה, סוחר עשיר שכיהן כפרנס בקהילה הספרדית באמסטרדם, ולחנה דבורה ד'אספינוזה, ממנה התייתם בגיל שש שנים. אביו נולד ככל הנראה בעיירה וידיגיירה (אנ') במחוז אלנטז'ו שבפורטוגל, כמאה שנה לאחר שמשפחתו נאלצה להתנצר עקב רדיפת היהודים בארץ זו. מקור שם המשפחה הוא כנראה בעיירה אספינוסה דה לוס מונטרוס במחוז בורגוס שבספרד. הם ברחו לפורטוגל ומשם לאמסטרדם שבארצות השפלה, בה שבה המשפחה ליהדות. לברוך שפינוזה היו שתי אחיות: רבקה ומרים (בנה של מרים, דניאל, היה בין יורשי שפינוזה לאחר מותו) ואח צעיר, גבריאל. כילד למד תורה מפי רבי מנשה בן ישראל. אביו נפטר כאשר שפינוזה היה בן 22 והוריש לברוך ולאחיו גבריאל את חנותו ביריד הסמוך לחומה, קרוב לתעלת הוטחראכט. מאז נשאה החנות את שמות שני האחים, נודעה כחברת "בנטו את גבריאל אספינוזה", ועסקה בייבוא וייצוא של פירות. לצד העיסוק במסחר, למד בישיבתו של רבי שאול מורטירה. בגיל 24 (בשנת 1656, ו' באב ה'תט"ז) הוא הוחרם על ידי פרנסי הקהילה היהודית וסבל מרדיפות ומנידוי, בשל "השקפותיו ומעשיו הרעים" ו"כפירות נוראות שעשה ולימד". יש טוענים שהכוונה הייתה לתפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש^[3] על פי יוסף בן שלמה, הוא הוחרם מהקהילה היהודית לא בשל דעותיו, שכמותן ניתן למצוא לטענתו אצל הוגי דעות יהודיים קודמים לו, אלא בשל אי קיום מצוות בפרהסיה והתחברותו לנוצרים.^[4]

שפינוזה נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים.^[5] הוא זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים ואנשי-רוח רבים כמו הגל, נובאליס, יעקובי, גתה, הרדר, קולרידג' ושלגל. מאידך רבנים התייחסו אליו בביקורתיות.^[6]

שפינוזה הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס באופן חלקי^[7] מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.

כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", נפסלה עבודתו לא רק על ידי היהודים אלא גם על ידי נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים כאחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים, ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. לפי יוהאן קהלר כולרוס, כששמע שפינוזה על דבר החרם אמר באושר: "בשעה טובה ומוצלחת. אין דבר שלא הייתי עושה אני עצמי אלמלא חששתי מפני השערורייה".^[8] כשנה לאחר מותו בשנת 1678, החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור). השפעת יהדותו והסביבה הקרובה בה התחנך לא השאירו סימנים ברורים ועקביים על הגותו של שפינוזה בענייני אתיקה ומטאפיזיקה.^[9] אולם הגותו סימנה את הצעד הראשון של היהודים מעבר לקהילה המסורתית, בכיוון בחינה חילונית-נטורליסטית של החיים והקיום.^[10] שפינוזה החל להשתתף במפגשים של חוגים נוצריים רדיקליים, בעיקר מנוניטים, אם כי לא התנצר. יש הרואים בו ובהגותו את אבן הפינה ליהדות חילונית וליהדות המודרנית; הביוגרף סטיבן נאדלר ציין כי ייחוס זה מוקשה, משום שלאחר נידויו אין כל רמז לזהות יהודית בכתביו. הוא לא הפגין הזדהות עם ההיסטוריה או הדת היהודית, ונטה לדבר על היהודים בגוף שלישי ובטון שלילי.^[11] בחייו, פרט לנידוי ולחרם, לא זכתה הגותו בדרך כלל ליחס רציני ישיר מצד יהודים. אחת מהתגובות היהודיות הרציניות ל"מאמר תאולוגי-מדיני" שפורסמה עוד בחיי מחברו היא תגובתו השוללת של יצחק אורוביו די קסטרו שהתפרסמה בשנת 1684.^[12]

שפינוזה נפטר ממחלת השחפת,^[13] בגיל 44. הוא הובא לקבורה ב-25 בפברואר 1677 בכנסייה החדשה (Nieuwe Kerk) בהאג. רבים ליוו את ארונו וחלקו לו כבוד אחרון. לפי רישומי הקבורה, שפינוזה נקבר ב"תיבה שכורה" (Huirgraft), שתוכנה פונה לאחר מכן מספר פעמים החל משנת 1738. משוער ששייריו פוזרו באזור הכנסייה לאחר שפונו.^[14]

הגותו הפילוסופית

תפיסתו של שפינוזה, המכונה "פנתאיזם", גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו העולם הוא חלק מהאלוהות האינסופית. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים. הדברים שאנו רואים הם התבטאות של שניים מתוך אינסוף התארים של האל: החומר והמחשבה. אם האלוהים (הנגלה לנו) הוא הטבע, הרי שכל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. אולם, הגל טען שלאמיתו של דבר אין תפיסתו של שפינוזה רחוקה מתפיסתן של הדתות המונותאיסטיות, אלא שבעוד הדתות הללו ראו את העולם כדבר-מה נוסף לאל, דגל שפינוזה באקוסמיזם ולכן סבר שהיקום כפי שהוא נראה כסופי ומוגבל אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן – במות הגוף תמות גם הנפש. תפיסה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים.^[^{דרוש מקור]} עם זאת יש הסבורים כי שפינוזה כתב כי יש השארות הנפש.^[15] שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות,^[16] כי הוא מאמין באלוהים של שפינוזה, אשר מגלה את עצמו בהרמוניה המסודרת של מה שקיים, לא באלוהים שמעסיק את עצמו עם גורלם ופעולות של בני האדם, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו.

כאמור, שפינוזה טען שהעולם הוא חלק אימננטי מאלוהים, ועל כן ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי חיצוני בתחום המוסר. המוסר על פי שפינוזה נובע מ"טבע האדם" "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו". מאחר שהרצון המוסרי "לגמול אהבה כנגד אהבה ושנאה כנגד שנאה" והרצון לידע "לדעת את האלוהים" אין בהם על פי שפינוזה מידה שהיא מוגזמת הם גם אלו המטילים רסן על התשוקות של האדם. תשוקות שיש בהן תועלת אך האדם הרציונלי יודע שמידה גדולה מדי מהן מזיקה לו. לכן החברה האידיאלית לאדם על פי חיבוריו "מאמר תאולוגי מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא הושלמה) היא חברה המאפשרת לאדם להגביר את הרצונות של "ואהבת לרעך כמוך" כלומר שוויון וצדק, ואת הרצון "לדעת את האלוהים" כלומר העיסוק במדע וחקר העולם. בדומה להובס, שפינוזה ראה את המדינה כאמנה חברתית שהאזרחים מצטרפים אליה על מנת להגן על עצמם ממלחמת הכל בכל שתהיה בלעדיה. לאור זאת שפינוזה הדגיש שהמדינה תתקיים רק כל עוד האזרחים יחשבו שהיא מועילה להם. הגבלה זו היא שמחייבת את המדינה לדאוג שאזרחיה יהיו מרוצים והיא שגורמת לכך שבניגוד להובס שפינוזה לא תמך במשטר אבסולוטי.^[17] שפינוזה תמך במשטר מעורב שבו ישנם אלמנטים מונרכיים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים, וחוקה חזקה שמאפשרת חופש דיבור ומחשבה. כך חשב שפינוזה שהמעמדות השונים יאזנו זה את זה לטובת כלל האזרחים.

בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" שפינוזה מציג משטר שבסיסו דמוקרטי ונשען על צבא עממי ואזרחות לכלל הגברים. ב"מאמר מדיני" לעומת זאת שפינוזה רצה להציג שלושה דגמים של משטר מונרכי, אריסטוקרטי ודמוקרטי אולם הספיק לכתוב רק את הפרקים העוסקים במשטר המונרכי והאריסטוקרטי וסעיפים בודדים מהמשטר הדמוקרטי. עם זאת בספר הוא טוען שהמשטר הדמוקרטי יהיה יציב יותר. שפינוזה היה כפוף למגבלות צנזורה ולכן "מאמר תאולוגי מדיני" התפרסם ללא שם מחבר, והרעיונות הרדיקליים ביותר שלו התפרסמו רק במסגרת חיבורו המרכזי ביותר "האתיקה", שראה אור רק לאחר מותו.

בניגוד למה שאפשר לנחש מעמדתו, שפינוזה לא רצה לבטל את הדת עבור ההמון. שפינוזה חשב שחיוני עבור ההמון להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסלית שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים שתתבסס על המקרא לאחר טיהורו ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.

תורת המידות (אתיקה)

ערך מורחב – תורת המידות (אתיקה)

ספרו החשוב ביותר הוא "תורת המידות" (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפיסת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגאומטריה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה ומהשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה.

יש הטוענים^[^{דרוש מקור]} כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות.

בכל הגותו הפילוסופית שאף שפינוזה לשחרר את האדם מן הפחד והמוסכמות הכובלים אותו,^[18] ובסוף ספר האתיקה הוא משדל את האדם להאמין ביכולתו להגיע לכך: "ועתה, אם אמנם הדרך אשר הוריתי כמוביל לתכלית זו נראית כקשה מאד, בכל זאת הוא יכול להימצא, שבאמת כבד כל דבר היקר במציאות, שאם היה האושר מצוי ביד כל אדם ובלי עמל ויגיעה רבה, איך אפשר שיעזוב אותו כמעט כל אדם? אמנם כל נעלה הוא נשגב (כבד) ויקר (מעט) במציאות".^[19]

חירות וחופש הבחירה אצל האדם והאל

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ניסוח לא בהיר ולא אנציקלופדי.

שפינוזה כותב מתוך דטרמיניזם מוחלט, ואין אצלו מקום לחופש בחירה – לא אצל האדם ולא אצל האל (למעשה, האדם והאל הם אותו ה'יש' מבחינה אונטולוגית כאשר האדם הוא "אופן" של האל). מאחר שהאל הזהה לטבע כולו קיים בהכרח, כל דבר קיים בהכרח בשל הסיבות (האל-טבע) שגרמו את קיומו. אין אקראיות באל-טבע, לכל דבר יש סיבה בשרשרת הסיבות – גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לרצון חופשי משוחרר מסיבתיות. בחלק הראשון של 'אתיקה' מגדיר שפינוזה את חופש הרצון:

"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי, ... נקרא אותו דבר הנקבע על ידי האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".

חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו – כלומר מי שמחולל בעצמו את פעולותיו, ושפעילותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר – אף על פי שהוא כפוף לטבעו, הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.

האל וחירותו

ניתן להסיק מתוך דבריו שהאל אינו יכול להיות חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), אך לפי הבנתו של שפינוזה את מושג החופש, האל הוא למעשה החופשי היחידי: האל מוגדר כסיבת עצמו והעצם היחידי שקיים במציאות. הגדרתו של 'עצם': דבר שעל מנת להבינו אנו לא זקוקים למושגים אחרים. שום סיבה חיצונית אינה משפיעה על העצם, והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. סיבת עצמו = עצם = אל.

הגדרה זו של חופש משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה והפיזיקה השונים, וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם; הוא לא יכול לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה והפיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה; הוא לא יכול לברוא מציאות שבה 2+2 הם 5.

התבונה – מפתח לחירות האדם

לכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה – לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי הגדרת החופש של שפינוזה אין האדם חופשי – וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו היקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל – בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן שתי אפשרויות מרכזיות: 1) החירות היא ברכת האושר. 2) שלטון התבונה על הרגש.

אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא זה שתבונתו שולטת ברגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על רגשותיו.

ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. כאשר ה"אני" האמיתי שולט אזי האדם חופשי באמת. אם יצריו ורגשותיו של האדם שולטים בו אז הוא משועבד. כפי ששפינוזה מציין באתיקה (חלק ד משפט 68): "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".

התבונה – מפתח להתנהגות ראויה אצל האדם

מכאן שפינוזה הולך עוד צעד אחד, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הרגשות, הוא האדם החופשי והוא אדם שמתנהג כראוי. לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא היחידי שחופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג סוג מסוים של חופש בכך שתבונתו תגבר על רגשותיו ותדריך אותו בחייו. בניגוד לאל, חירותו של האדם היא לא בהגדרה ויש לה דרגות שבהן האדם צריך לטפס בכוחות עצמו.

שיטתו בביקורת המקרא

לפי שפינוזה, הכרת כתבי הקודש היא הכרת ההיסטוריה האמיתית שלהם, המכשול העומד בכך הוא המשפטים הקדומים של התאולוגיה שכבשו את דעתם של האנשים.

שפינוזה גרס כי פירושו של אבן עזרא על פסוקים אחדים בתורה מרמזים לכך שסבר שלא משה הוא שכתב את החומש כפי שהוא לפנינו, כי אם איש אחר שחי בזמן מאוחר יותר. שפינוזה מבאר את הראיות שמצא בפסוקים אלו בעצמו:

'בעבר הירדן' – לא ייתכן שמשפט זה ייכתב על ידי משה שלא עבר את הירדן.
כל ספרו של משה הועתק על היקפו של מזבח אחד – מכאן שספרו של משה היה קצר יותר מהחומש שלפנינו (המזבח היה מורכב מ-12 אבנים, וזה לדעתו של שפינוזה 'סוד ה-12' של אבן עזרא, או אולי 12 הקללות שמצויות באותו הפרק, או אולי הפרק האחרון שבו מסופר על מות משה).
'ויכתוב משה את התורה' – ניסוח של היסטוריון מאוחר.
'והכנעני אז בארץ' – משתמע מכך שבזמן שהדברים נכתבו הכנענים כבר לא היו בארץ.
'בהר ה' יראה' – בחירת ההר נעשתה לא בימיו של משה, אלא מאוחר יותר.
'הלא הוא ברבת בני עמון...' עיר שנכבשה רק בימי דוד.

שפינוזה הסתמך על טיעונים ספרותיים ולשוניים נוספים:

רוב התורה מתייחסת למשה בגוף שלישי.
התורה מספרת על מותו של משה, ואף מוסיפה ש'לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים' – משפט עם פרספקטיבה רחוקה, ושאין איש יודע את מקום קבורת משה 'עד היום הזה'.
מקומות מסוימים בתורה נקראים שמות מאוחרים – אברהם רדף עד 'דן' (שם שניתן למקום בספר שופטים).
בעוד מקרים לתורה יש פרספקטיבה רחבה ומאוחרת – בני ישראל אכלו את המן 'עד שהגיעו לארץ', 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל'.
מוזכרים ספרים כגון ספר מלחמות ה', 'ספר הברית' (שמות כב) וספר תורת אלהים.

על סמך טיעונים אלו כתב שפינוזה כי ספר תורת האלוהים שנתחבר בידי משה לא היה החומש, אלא ספר אחר שמחבר החומש שילב בתוך חיבורו.

לדעתו של שפינוזה, אף ספרי יהושע-שמואל לא נכתבו בידיהם, שכן יש ראיות רבות בספרים המעידות על איחור הספרים – בשופטים, 'בימים ההם אין מלך' – דהיינו ישנו מחבר בעל פרספקטיבה היסטורית.

שפינוזה מציע אלטרנטיבה לחיבור התנ"ך. לשיטתו כלל הספרים הללו נכתבו בידי היסטוריון אחד ויחיד, שרצה לתאר את קדמוניות היהודים מראשיתן ועד לחורבן הראשון של ירושלים. לדבריו, הספרים מקושרים ביניהם בצורה כזו שמתוך ההקשר נוכל לדעת שהם אינם אלא דבריו של היסטוריון אחד: מיד אחרי מות משה עוברים ליהושע, ומשם לשופטים וכן הלאה.

מחבר הספרים התחיל במוצאו של העם העברי, ממשיך במתי חוקקו לו חוקים, איך כבשו את הארץ, איך מינו מלכים עד לחורבן הממלכה. אמנם, על דברים אחרים מדלג אותו ההיסטוריון והוא מפנה את הקורא לספרים אחרים (דברי הימים למלכי ישראל וכו'), נמצא – כל הספרים הללו מגמה אחת להם – "ללמד את דברי משה ופקודותיו, ולהוכיחם על-פי אחרית המאורעות". שפינוזה נוטה לחשוב שההיסטוריון הוא עזרא הסופר, שכן המקרא מכנה אותו 'סופר' ומעיד עליו שהיה 'שוקד על תורת ה' לדרשה ולתקנה'.

חוקרים מציינים כאפשרות שאת ההשראה לביקורת קבל שפינוזה מלה-פיריר (אנ').

שפינוזה בעיני תנועת ההשכלה

רבים מחברי תנועת ההשכלה היהודית ביטאו בנסיבות שונות תחושת החמצה על שהיהדות איבדה את הפילוסוף היהודי-הולנדי, וראו בכך תעודת עניות. עמדה אופיינית זו מבטא נחמן, גיבורו של מ.ז. פיירברג בסיפור "לאן"^[20]

רבים מן המשכילים (בעיקר משכילי גליציה) במאה התשע עשרה הפנימו את תורתו ודמותו של שפינוזה באופן אישי, עד כי לכל אחד היה שפינוזה "שלו", שקווי המתאר הביוגרפיים והרעיוניים שלו לא בהכרח תאמו באופן שלם את אלה של שפינוזה עצמו. המשותף לכל הגרסאות הייתה העובדה שכולם ראו בנסיבות חייו של שפינוזה דוגמה נאמנה למופת האנושי-המשכילי שעיצבו לעצמם: כמותם, מרד במימסד הרבני; כמותם, סירב לחיות במסגרת קהילתית מסורתית, וכמותם – עשה זאת תוך הסתמכות על תפיסות רציונליסטיות והתרחקות מוצהרת מן המרכיב המיסטי שבדת ובפולחן.

מבחינה רעיונית, ההלימה בין שפינוזה ומעריציו בקרב המשכילים היהודיים הייתה פחות שלמה: בעוד משכילי גליציה המתונים וה"אמצעיים" הקפידו להילחם בממסד הדתי, והרדיקליים שביניהם הרחיקו לכל היותר עד לתביעה של תיקונים בדת, הגיע שפינוזה לשלילה של עצם רעיון ההתגלות, לערעור של ממש על מושג האלוהות הטרנסצנדנטית ולקביעה כי מקורן של האמיתות הקשורות בעולם, דתיות היסטוריות פיזיות – נמצא בעולם עצמו.

כדי שלא להיקלע לקונפליקט רעיוני, נמנעו המשכילים מפרשנות לתורת שפינוזה ורק הניחו שהכילה דו-משמעות דיאלקטית ביחס לאמונה באלוהים, למוסר הנביאי ולמשמעות הלאומית של תורת משה. במיוחד אימצו משכילים אלו את הרעיון השפינוזאי לפיו היהדות במקורה אינה דת אלא תורה וחוקה מדינית שנועדה לאחד את העם במסגרת לאומית ולחולל בדרך זו הוויה ארצית קולקטיבית.

באופן מובהק, השפיע שפינוזה בעיקר על חוג החוקרים וההוגים שהתקבצו סביב כתב העת "החלוץ". כמו אחרים, גם משכילים אלה נטלו מאישיותו ומתורתו רק את הנחוץ להם: מבחינה אישית, הוא היה בעיניהם המרטיר הראשון של ההשכלה, ששילם את מחיר המרידה במימסד הרבני בכך שסבל רדיפות ובדידות חברתית. היחיד שהתקרב ביותר להבנת המכלול של פילוסופיית הדת השפינוזאית ואף הציע שיטה פילוסופית דתית משלו, היה אברהם קרוכמל. כבר בספריו המוקדמים, "דעת אלהים בארץ" ו"אג[ו]דת מאמרים", התעמק קרוכמל בפילוסופיה של שפינוזה באופן כולל, וקבע כי מראשיתה הקדם-פילוסופית הייתה דת ישראל מכוונת להכרת אלוהים בפעולתו הארצית ולהגשמת האידיאל האלוהי בחיים הארציים. בניגוד לדתות הפגאניות – היו אבות האומה ראשונים להכרה באלוהים כמהות טרנסצנדנטית אידיאלית, אך בניגוד לנצרות ששאפה להיגאל מן החיים הארציים ולהתרומם אל מישור הרוחניות העל-ארצית באמצעים מיסטיים שיחברו את המאמין אל רוח אלוהים אובייקטיבית שמחוץ לעולם – התכוונה היהדות לגרום לעילוי הכוחות האלוהיים הנמצאים באופן אימננטי באדם ובטבע כאחד.

קרוכמל תרם את החיבור המקיף ביותר בין תורתו של שפינוזה במתכונתה הכוללת ובין הפילוסופיה היהודית, ואת הניסיון המרשים ביותר ליישב בין הכפירה לכאורה של שפינוזה ובין תורת ישראל, וזאת בספרו "אבן הראשה". נקודת המוצא של ספר זה היא שהגדרתו של שפינוזה ככופר נובעת בעיקר מקוצר דעתם של "שלומי אמוני ישראל", שחסרו כלים פילוסופיים להבין ששפינוזה ייצג תפנית הכרחית שנדרשה לתורת ישראל כדי שתגיע למלוא "הכרת עצמה", ותוכל להגשים הכרה זאת, שהיא ייעודה המקורי, בקרקע הפורייה של העת החדשה. הגשמה זו תתקיים בדרך של פיתוח התפקיד שהיה שמור לדת, לדעת שפינוזה, בחוקת משה, קרי: היותה הגורם המבטיח את האלמנט הדמוקרטי בארגון הדתי-חברתי, וזאת בניגוד לעריצות שאפיינה את הארגונים הפגאניים. בעת החדשה, בה קמה לתחיה הדמוקרטיה הייצוגית, ניתן יהיה, לדעת קרוכמל, להשלים את התהליך שאפיין את תורת משה ולהקים פרלמנט יהודי כלל עולמי שישאב את כוחו מן הסמכות הדתית, ויקבע את אורחות החיים החברתיים המייתרים ומאחדים את העם היהודי.

לפי הפילוסוף שלמה מימון, תורתו התאולוגית של שפינוזה מתיישבת עם תורת הצמצום כפי שפותחה בקבלת האר"י,^[21] וטען כי אין הקבלה אלא 'שפינוזיות מורחבת'.^[22]

ברוך שפינוזה והתנועה הציונית

הדגש השפינוזאי על כך שהיהדות איננה אמונה פרטית אלא חוקה מדינית, קסם במיוחד לתומכי הציונות ולתנועה הציונית. הם פירשו את הגותו של שפינוזה כהפרדה בין לאומיות ודת, ואף הפרדה בין היהדות הדתית למיניה לבין היהדות החילונית. בשנת 1927 חרג פרופסור יוסף קלוזנר מן הנימה האקדמית המקובלת, ובסערת רגשות בלתי מוסתרת כתב: "...לשפינוזה היהודי נקרא... מעל רמת הר הצופים, מתוך מקדש המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים – הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!",^[23] גם אחרי קום המדינה חשו ראשיה צורך לאחד בין התקומה הלאומית והאתוס הדתי היהודי, וראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לעניין באמרו, בשנת 1953, כי חובה להחזיר "ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות..."^[24]

ספריו בתרגום לעברית

חקר אלוה: עם תורת האדם (מתורגם ומבואר עם מבוא גדול מאת שלמה ראבין), וינה: דפוס געארג בראג, תרמ"ה. (מהדורה סרוקה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית).
- "תורת המידות", מתורגמת מרומית על ידי יעקב קלצקין, בצירוף הקדמה, הערות, מראה מקומות, תרגומי המונחים ובאוריהם ושתי תמונות. ליפסיה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תרפ"ד (ירושלים: אקדמון, 1967).(הספר בקטלוג ULI)
  - אתיקה (תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: ירמיהו יובל), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ג-2003.(הספר בקטלוג ULI)
מאמר תאולוגי מדיני (תרגם: חיים וירשובסקי), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ב-1961. (הספר בקטלוג ULI)
שפינוזה – איגרות, תרגם מלאטינית והוסיף מבוא, ביאורים, הערות ומפתחות, אפרים שמואלי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963 (הספר בקטלוג ULI).
מאמר על דבר השתלמות שכל האדם (מתורגם עברית מאת יצחק בן מאיר מרגליות), ורשה: דפוס אלאפין, תרנ"ג.(הספר בקטלוג ULI)
- השתלמות שכל האדם (מתרגם לעברית: יצחק בן מאיר מרגליות), ורשה: מ' ערליכמן, תרצ"ה.(הספר בקטלוג ULI)
  - מאמר על תיקון השכל (תרגם מרומית: נתן שפיגל; ערך, הקדים מבוא והוסיף הערות: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ג.(הספר בקטלוג ULI)
מאמר קצר על אלוה על האדם ואשרו (מתורגם מהולנדית על ידי ישעיהו בן יהודה ליב זנה, בצירוף מבוא והערות), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ה. (הספר בקטלוג ULI)
- מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו (תרגום מהולנדית: רחל הולנדר-שטיינגרט; ערך, הקדים מבוא, פירש והוסיף הערות: יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ח-1978. (הספר בקטלוג ULI)
מאמר מדיני (תרגום הערות: חיים וירשובסקי; הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב-1982. (הספר בקטלוג ULI)
דקדוק שפת עבר (תרגם: שלמה רובין), קרקוב: יוסף פלעסנער ושותפו, תרס"ה-1905.(הספר בקטלוג ULI)
ברוך שפינוזה, שלמה מימון, אחרים, עם הספר, 2009

ראו גם

גאורג הרץ

לקריאה נוספת

ברוך שפינוזה, קטעים אחדים מתוך: קיצור הדקדוק של הלשון העברית, דחק ב'. מלטינית: אילריה שטילר-טימור וגדעון כ"ץ. עמוד 318
זאב לוי, שפינוזה ומושג היהדות, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1972 (הספר בקטלוג ULI)
יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה , תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983 (הספר בקטלוג ULI)
עמיהוד גלעד, דרכה של תורת שפינוזה לשיטה פילוסופית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1986 (הספר בקטלוג ULI)
ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
ז'נבייב בריקמן, יהודיותו של שפינוזה, ירושלים: הוצאת כרמל 1994 (הספר בקטלוג ULI)
אביטל כהן, אליהו זערור, "גדולי הפילוסופים", רקפת הוצאה לאור בע"מ, שנת 2000, ערך: ברוך שפינוזה, עמודים 237–243 (הספר בקטלוג ULI)
רוג'ר סקרוטון, הפילוסופים הגדולים – שפינוזה, תל אביב: הוצאת משכל, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
סטיבן נדלר, שפינוזה (ביוגרפיה), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
שי פרוגל, אתיקה: שפינוזה וניטשה, הוצאת כרמל, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
יוסף בן שלמה, האתגר של השפינוציזם, הוצאת כרמל, תשע"ב, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
ארווין ד. יאלום, בעיית שפינוזה, כתר הוצאה לאור, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
עמוס הרפז, שקר האינדיבידואליזם – שפינוזה, היגל והדימוי הכוזב של ה׳אני׳ המודרני, רסלינג, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
סטיבן נדלר, ספר שחושל בגיהנום – שפינוזה והולדת העידן החילוני, ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, תל אביב, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
יעקב קלצקין, ברוך שפינוזה : חייו, ספריו, שטתו, ליפסיה תרפ"ג.

קישורים חיצוניים

ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), ברוך שפינוזה, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
מידע על ברוך שפינוזה בקטלוג הספרייה הלאומית
יוסף בן שלמה, "פילוסוף הפילוסופים" – מבוא לספר "פרקים בתורתו של שפינוזה" 1983, הוצאת משרד הביטחון, באתר של מט"ח
ארכיון בית שפינוזה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
יוסף בן שלמה, ‏שפינוזה - היהודי המודרני הראשון?, נתיב 9, יולי 1989
גלעד ברעלי, אמת, טעות ובדיה אצל שפינוזה
גלעד ברעלי, אלוהים והטבע – בעיית הקיום והמוניזם של שפינוזה
האם קראתם את ברוך בשנית? (אורכב 07.10.2013 בארכיון Wayback Machine), עמנואל לוינס, תרגום: אליהו רחמים זייני, מתוך אתר ישיבת אור וישועה.
דרור בורשטיין, סדרת כתבות על הביוגרפיה של שפינוזה, הארץ, פברואר 2008
חן מלול, מבקשים סליחה מברוך שפינוזה - אימוצו מחדש של "הכופר", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2019
סטיבן נדלר, ברוך עדיין צודק, באתר "אלכסון", 21 בדצמבר 2016
יצחק מלמד, מה באמת היתה הסיבה לחרם על שפינוזה, באתר הארץ, 10 ביוני 2024
אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: ברוך שפינוזה וריב האחים בין יהודי אמסטרדם, גלי צה"ל, 18 בנובמבר 2024
ברוך שפינוזה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ברוך שפינוזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ברוך שפינוזה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ברוך בן מיכאל שפינוזה (1632-1677), דף שער בספרייה הלאומית
ברוך שפינוזה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ברוך שפינוזה, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

^ Spinoza ist Hauptpunkt der modernen Philosophie: entweder Spinozismus oder keine Philosophie. מצוטט למשל ב-Detlev Pätzold, Spinoza, Aufklärung, Idealismus: die Substanz der Moderne, Uitgeverij Van Gorcum, 2002, S. 140
^ על פי דניאל ד, י"ד
^ נוסח כתב החרם: האדונים מן המעמד [קרי, הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [קרי, הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין (=מלאכים. כלומר: בהסכמת המלאכים) ובמאמר קדישין (=קדושים. כינוי נוסף למלאכים.^[2]) אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה (=קללה) ושמתא (=ונידוי) על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.
^ יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1993, עמ' 11
^ לדוגמה: יוסף בן-שלמה, שפינוזה - פילוסוף הפילוסופים באתר מט"ח
^ למשל הרב קוק כתב במאמר "דעת אלהים": "יד ד' הייתה על ראשי העדה האמשטרדמית אז להוציא מהכלל את מי שחשב להשכיח את האידיאליות של הקריאה בשם ד', על ידי הקריאה המהממת לעצמיות, שאין עמה לא עז ולא ענוה, לא קדושה ולא שמחה, לא טהרה ולא חיים של חפץ לפעולת אמת, - בקציצת הנטיעות האידיאליות, - שהיא באמת רק קריאה לאל נכר, אל אחר, והכשר גדול לבסוף להתרוקנות המחשבה.
^ שפינוזה לא היה עני מרוד והיה יכול שלא לעסוק בעבודה כלל. ז'אריס ז'לס הבטיח לו קיצבה למשך כל חייו, כן גם יאן דה-וויט, וב-1667 סימון דה-פריס הוריש לו חלק מכספו. וראו עוד בספר "יהודיותו של שפינוזה" שכתב ז'נבייב בריקמן, בהערה בשם המתרגם זאב לוי עמ' 24: "שפינוזה לא התפרנס מליטוש עדשות אלא עסק בכך בגלל העניין המדעי".
^ "לה פליאד", פריז עמ' 1545. דברי כולרוס מסבירים לכאורה מדוע נשאר שפינוזה בקהילה עד החרם. אולם מספר חוקרים מטילים ספק באמינות דיווחיו של כולרוס, בריקמן ("יהודיותו של שפינוזה" עמ' 28) כותבת: "החשש משערורייה נראה פחות משכנע מכול, בעיקר משום שידוע ששפינוזה ניהל את עסקי אביו עוד שלוש שנים לאחר החרם".
^ Rebecca Newberger Goldstein, Betraying Spinoza: The Renegade Jew who gave us Modernity (עמ' 9), מתוך ספר בעל אותו שם, ‏1 באפריל 2011 (באנגלית)
^ ירמיהו יובל, Spinoza, the First Secular Jew?, מתוך האתר “THE AUTODIDACT PROJECT” (באנגלית)
^ Steven Nadler, A Book Forged in Hell: Spinoza's Scandalous Treatise and the Birth of the Secular Age, Princeton University Press, 2011. עמ' 166.
^ יוסף קפלן, מנצרות ליהדות, חייו פעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, הוצאת מאגנס, 1983
^ לפי ספרו של ירמיהו יובל, "שפינוזה וכופרים אחרים", סוף פרק ראשון
^ Wiep van Bunge et al., The Bloomsbury Companion to Spinoza (Bloomsbury Academic: 2014), pp. 36–37
^ האנציקלופדיה העברית מהדורת פועלים 1988 כרך לב עמ' 290 ("שפינוזה, ברוך") ː "השארות הנפש (ע"ע). למרות ההקבלה המלאה בין גוף לנפש מדבר ש' על התמדת הנפש בלא הגוף. את דבריו ניתן להבין כךː הנפש האנושית היא חלק מהמחשבה של אלוהים, והיא אפוא הדרך שבה חושב אלוהים את עצמו באדם ; וככל שהיא חלק ממחשבת אלוהים - הריהי נצחית. מכאן נובע, שככל שאנו מגיעים לדרגת-הכרה גבוהה-יותר, כך גדל חלקה של הנפש בנצח. מה שנשאר לאחר מותנו היא אותה ידיעה הולמת של מקומנו באל, שהיא חלק מידיעת אלוהים את עצמו."
^ The new-york times, april 25, 1929, p. 60. Lawis S. Feuer, Varieties of scientific experience p. 36 note 5. ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, ידיעות אחרונות 2008, עמ' 34.
^ מאמר תאולוגי-מדיני פרקים ה וט"ז. על תפיסתם של שפינוזה והובס ראה ליאו שטראוס spinoza's Critique of Religion, New-York, Schocken Books,1965 עמ' 224 ואילך.
^ "שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו" (מאמר תאולוגי-מדיני פרק כ).
^ לפי תרגומו של שלמה רובין (1885). במהדורות החדשות המשפט האחרון מתורגם: "כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח". ליבוביץ' משווה את דברי שפינוזה בסוף האתיקה לדברי הרמב"ם (בהקדמה לפרק חלק) בתיאורו את אהבת ה' הצרופה: "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו" (במכתבו לפרופ' גרשום שלום).
^ מ.ז. פיירברג, לאן?, פרויקט בן יהודה
^ בוזגלו, מאיר 2008. שפה לנאמנים : מחשבות על המסורת, ירושלים: כתר. עמוד 95.
^ שלמה בן־יהושע [מימון] המקובל, 'מעשה לבנת הספיר' – מבוא ומהדורה מאת גדעון פרוידנטל. עמוד 1.
^ י. קלוזנר, מאפלטון עד שפינוזה – מסות פילוסופיות, מדע, 1955, עמ' 329
^ דוד בן גוריון, נתקן המעוות, דבר, 25 בדצמבר 1953

[1] Spinoza ist Hauptpunkt der modernen Philosophie: entweder Spinozismus oder keine Philosophie. מצוטט למשל ב-Detlev Pätzold, Spinoza, Aufklärung, Idealismus: die Substanz der Moderne, Uitgeverij Van Gorcum, 2002, S. 140

[2] על פי דניאל ד, י"ד

[3] נוסח כתב החרם: האדונים מן המעמד [קרי, הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [קרי, הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין (=מלאכים. כלומר: בהסכמת המלאכים) ובמאמר קדישין (=קדושים. כינוי נוסף למלאכים.^[2]) אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה (=קללה) ושמתא (=ונידוי) על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.

[4] יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1993, עמ' 11

[5] לדוגמה: יוסף בן-שלמה, שפינוזה - פילוסוף הפילוסופים באתר מט"ח

[6] למשל הרב קוק כתב במאמר "דעת אלהים": "יד ד' הייתה על ראשי העדה האמשטרדמית אז להוציא מהכלל את מי שחשב להשכיח את האידיאליות של הקריאה בשם ד', על ידי הקריאה המהממת לעצמיות, שאין עמה לא עז ולא ענוה, לא קדושה ולא שמחה, לא טהרה ולא חיים של חפץ לפעולת אמת, - בקציצת הנטיעות האידיאליות, - שהיא באמת רק קריאה לאל נכר, אל אחר, והכשר גדול לבסוף להתרוקנות המחשבה.

[7] שפינוזה לא היה עני מרוד והיה יכול שלא לעסוק בעבודה כלל. ז'אריס ז'לס הבטיח לו קיצבה למשך כל חייו, כן גם יאן דה-וויט, וב-1667 סימון דה-פריס הוריש לו חלק מכספו. וראו עוד בספר "יהודיותו של שפינוזה" שכתב ז'נבייב בריקמן, בהערה בשם המתרגם זאב לוי עמ' 24: "שפינוזה לא התפרנס מליטוש עדשות אלא עסק בכך בגלל העניין המדעי".

[8] "לה פליאד", פריז עמ' 1545. דברי כולרוס מסבירים לכאורה מדוע נשאר שפינוזה בקהילה עד החרם. אולם מספר חוקרים מטילים ספק באמינות דיווחיו של כולרוס, בריקמן ("יהודיותו של שפינוזה" עמ' 28) כותבת: "החשש משערורייה נראה פחות משכנע מכול, בעיקר משום שידוע ששפינוזה ניהל את עסקי אביו עוד שלוש שנים לאחר החרם".

[9] Rebecca Newberger Goldstein, Betraying Spinoza: The Renegade Jew who gave us Modernity (עמ' 9), מתוך ספר בעל אותו שם, ‏1 באפריל 2011 (באנגלית)

[10] ירמיהו יובל, Spinoza, the First Secular Jew?, מתוך האתר “THE AUTODIDACT PROJECT” (באנגלית)

[11] Steven Nadler, A Book Forged in Hell: Spinoza's Scandalous Treatise and the Birth of the Secular Age, Princeton University Press, 2011. עמ' 166.

[12] יוסף קפלן, מנצרות ליהדות, חייו פעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, הוצאת מאגנס, 1983

[13] לפי ספרו של ירמיהו יובל, "שפינוזה וכופרים אחרים", סוף פרק ראשון

[14] Wiep van Bunge et al., The Bloomsbury Companion to Spinoza (Bloomsbury Academic: 2014), pp. 36–37

[15] האנציקלופדיה העברית מהדורת פועלים 1988 כרך לב עמ' 290 ("שפינוזה, ברוך") ː "השארות הנפש (ע"ע). למרות ההקבלה המלאה בין גוף לנפש מדבר ש' על התמדת הנפש בלא הגוף. את דבריו ניתן להבין כךː הנפש האנושית היא חלק מהמחשבה של אלוהים, והיא אפוא הדרך שבה חושב אלוהים את עצמו באדם ; וככל שהיא חלק ממחשבת אלוהים - הריהי נצחית. מכאן נובע, שככל שאנו מגיעים לדרגת-הכרה גבוהה-יותר, כך גדל חלקה של הנפש בנצח. מה שנשאר לאחר מותנו היא אותה ידיעה הולמת של מקומנו באל, שהיא חלק מידיעת אלוהים את עצמו."

[16] The new-york times, april 25, 1929, p. 60. Lawis S. Feuer, Varieties of scientific experience p. 36 note 5. ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, ידיעות אחרונות 2008, עמ' 34.

[17] מאמר תאולוגי-מדיני פרקים ה וט"ז. על תפיסתם של שפינוזה והובס ראה ליאו שטראוס spinoza's Critique of Religion, New-York, Schocken Books,1965 עמ' 224 ואילך.

[18] "שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו" (מאמר תאולוגי-מדיני פרק כ).

[19] לפי תרגומו של שלמה רובין (1885). במהדורות החדשות המשפט האחרון מתורגם: "כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח". ליבוביץ' משווה את דברי שפינוזה בסוף האתיקה לדברי הרמב"ם (בהקדמה לפרק חלק) בתיאורו את אהבת ה' הצרופה: "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו" (במכתבו לפרופ' גרשום שלום).

[20] מ.ז. פיירברג, לאן?, פרויקט בן יהודה

[21] בוזגלו, מאיר 2008. שפה לנאמנים : מחשבות על המסורת, ירושלים: כתר. עמוד 95.

[22] שלמה בן־יהושע [מימון] המקובל, 'מעשה לבנת הספיר' – מבוא ומהדורה מאת גדעון פרוידנטל. עמוד 1.

[23] י. קלוזנר, מאפלטון עד שפינוזה – מסות פילוסופיות, מדע, 1955, עמ' 329

[24] דוד בן גוריון, נתקן המעוות, דבר, 25 בדצמבר 1953

[1]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[2]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ברוך שפינוזה
טקסט בוויקיטקסט: אתיקה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברוך שפינוזה