שמיטה
שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה[1] תשע מצוות המתקיימות בשמיטה מהתורה: שש מצוות של שמיטת קרקעות ושלוש מצוות של שמיטת כספים.
ניתן למיין את מצוות והלכות השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורות לעבודת האדמה ומכוונים בעיקרם לחקלאי (אך למעשה לכל העוסק בגידולי קרקע, גם ברמה הפרטית והביתית), אלו הקשורות לתוצרת החקלאית ומיועדות לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינן קשורות כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.
התורה מבטיחה ברכה לשומרי השביעית, שתמנע נזק כלכלי כתוצאה מהפסקת העבודה החקלאית בשנה זו.[2] אולם בשל השלכותיה הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה, היא הייתה מהמצוות הקשות ביותר לקיום במהלך הדורות. כבר בימי המקרא רבים לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה.[3] לאחר חורבן בית המקדש השני נוצרה מציאות חדשה שבה ארץ ישראל כבושה לחלוטין על ידי נכרים (רומאים), ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה מדרבנן.
חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך הן נפטרות ממצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת ההלכתיים העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לבין רוב הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".
מצוות הנוהגות בשנת השמיטה
עריכה1. שמיטת קרקעות מתייחסת לשתי מצוות עיקריות הקשורות לחקלאות:
- להשבית את עבודת החקלאות, כגון זריעה וזמירה, וכן איסור על ביצוע מלאכות חקלאיות שתכליתן השבחת הגידולים (ראו מלאכות שביעית).
- להפקיר את כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל, וכן איסור על קציר וקטיף בכמות גדולה. גם אדם שאסף פירות מן השדה בכמות קטנה, נדרש "לבער" (להפקיר) אותם ברגע שהתבואה בשדה נגמרת (ראו ביעור פירות שביעית). גידולים חד-שנתיים הצומחים מאליהם בשנה השביעית אסורים באכילה מגזירה, משום שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה (ראו איסור ספיחין).
2. שמיטת כספים חלה בסוף שנת השמיטה, ועיקרה הימנעות המלווה מלתבוע את פרעון חובות הלווה שעברה עליהם שנת השמיטה. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים שהגיע זמן גבייתם אך לא נפרעו. מלבד האיסור לתבוע חובות אלו, הוסיפה התורה איסור תומך, איסור להימנע ממתן הלוואה בשנים שקודם שנת השמיטה מחשש שמא לא תיפרע לפני השמיטה ותישמט, כדי למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלהלוות לנצרכים. תקנת חכמים מאוחרת מאפשרת גביית חובות אלו באמצעות שטר פרוזבול, לאחר שהאיסור האמור בתורה לא מנע את תופעת ההימנעות מהלוואות בשנים הקרובות לשמיטה.
בקרב חוקרי מקרא רבים נפוצה הסברה כי אין הכוונה לביטול מוחלט של החובות, אלא לפסק זמן בגבייתם. כפי שהבעלות על האדמה אינה מתבטלת בשנת השמיטה, אלא רק נשמטת באופן זמני, כך גם הבעלות על החובות הכספיים נשמטת רק באופן זמני. יש הטוענים[4] שהסיבה שהתורה הוסיפה עניין זה במצוות השמיטה, היא בשל הקושי הרב שיכול להיווצר לחקלאים לפרוע את חובותיהם בשנת השמיטה, בה אין להם הכנסות.
שמיטת הכספים (כלומר שמיטת החובות הפרטיים) היא כיום בתוקף של דרבנן (ולא בתוקף של מצווה מהתורה), אך למעשה רבים חותמים לקראת סוף השמיטה (ויש הנוהגים שגם לקראת תחילתה) על פרוזבול, שהוא תקנה מסוף תקופת בית שני, ובאמצעותה מוסרים את החובות לגביה באמצעות בית דין, כך שהחובות אינם נשמטים.
3. מצוות הקהל חלה במוצאי שמיטה - בחג הסוכות הבא אחרי שנת השמיטה. בלשון הרמב"ם בספר המצוות שלו: "הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם. והוא אמרו יתעלה:"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (ספר דברים, לא, יב).
4. ספירת שנות היובל מוטלת על בית-הדין:[5] עליהם לספור שנים ושמיטות, ולאחר ספירת שבע שמיטות, לקדש את שנת החמישים ולקרוא לה "יובל". שנת היובל היא שנת שמיטה מורחבת: יש בה מצוות שמיטת קרקעות כבכל שנה שביעית, ונוספות בה מצוות מיוחדות רק לשנת החמישים (ראו פירוט בערך שנת היובל).
5. מלבד המצוות הכתובות בתורה, ישנם גם מנהגים המיוחדים לשנת השמיטה. המקובלים, המכוונים ייחודים בתפילה ובברכות, אינם מכוונים בשנת השמיטה. הם נמנעים גם מלומר בשנת השמיטה את תיקון רחל שבתיקון חצות, ואומרים רק את תיקון לאה.
טעמי המצווה
עריכהלמצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:
- ערעור יכולת הקניין על האדמה: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך". המטרה, ברמה החברתית, היא לתמוך בחלוקה שוויונית של תוצרת האדמה והעבודה, תוך ערעור על עצם הבעלות האנושית על האדמה ברמה הרוחנית. אף אחד לא מעבד את הקרקע, ואם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד, ויש בכך ממד של חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.[6]
- לדעת שהארץ שייכת להקב"ה: טעם זה מבוסס על מה שנאמר במסכת סנהדרין,[7] שתלמיד אחד שאל את רבי אבהו, למה ציווה הקדוש ברוך הוא על השמיטה? ענה לו רבי אבהו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע (בשנה השביעית) כדי שתדעו שהארץ שלי.
- מנוחת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ ואמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוהית על הקרקע, "כי לי הארץ" (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך[8] ועוד.
- ביטול רעיון החוסר: הציווי בספר דברים[9] מתייחס אך ורק לשמיטת כספים. יש בציווי זה ממד חברתי, כאשר המטרה המוצהרת היא למנוע לחלוטין תופעה של עוני (בשונה משמיטת הקרקעות, שרק נותנת לעני מזון). כמו כן, ישנם הקושרים את שמיטת הכספים לשמיטת הקרקעות, בכך שיש צורך להשמיט את החובות לחקלאים עניים שניזוקו מהשמיטה. הם למשל טוענים שלא ניתן לדרוש מהחקלאים לקיים את מצוות השמיטה בלי להתבסס על היתר מכירה כאשר הציבור בכללו אינו מקיים את השמטת החובות על ידי שימוש בפרוזבול. גם בציווי זה נכנסת ההצהרה על בעלותו של האל על הרכוש ועל יכולתו לכלכל את האדם בכל תנאי.
- שיכיר העשיר בצער העני: רבי אברהם סבע כתב בספרו, צרור המור, שהטעם הוא שהעשיר יכיר את מכאובי העני, שכל ימיו, ולא רק בשמיטה, אין לו מה לאכול[10].
- פנאי לעיסוק רוחני: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בספר דברים,[11] המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק,[12] הרב קאלישר[13] ועוד.
- שמירת האדמה: על פי ספר שמות, ניתן לראות בציווי טעם אקולוגי. התורה כותבת שאת תנובת השמיטה שלא יאכלו העניים, תאכל חית השדה. בכך התורה דואגת לשיקום המערך האקולוגי מהשפעת שימוש האדם בטבע וכעין מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים[14] "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה". ישנם פרשנים המוסיפים גם את טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת.
מועד שנת השמיטה
עריכה
ערך מורחב – שנת שמיטה
על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.
שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים והאמוראים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת היובל אינה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.[15]
בלוח השנה במגילות קומראן ובמצבות צוער ובשטרות ולוחות שנה מתקופת הגאונים ספרו את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל וכך נהוג כיום. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) ב-שבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. למשל, שנת ה'תשפ"ב = 5782 מתחלקת בשבע והיא שנת שמיטה. עובדה זאת היא תוצאה מזה שמניין השנים בלוח העברי מתחיל משנה לפני בריאת אדם הראשון וכך הוא מתלכד עם השמיטות שנהגו בזמן בית המקדש והמניין לחורבן הבית בכפולות של שבע.
שנת השמיטה האחרונה הייתה שנת ה'תשפ"ב והבאה תהיה שנת ה'תשפ"ט.
קיום מצוות השמיטה לאורך הדורות
עריכהישנה מחלוקת בין חכמי ישראל לגבי תוקף מצוות השמיטה היום - האם היא מחייבת אותנו מהתורה או מדרבנן בלבד. לפירוט ראו שביעית בזמן הזה.
מצוות השמיטה, בהיותה "מצווה התלויה בארץ", כרוכה בישיבת העם היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד ביישוב החקלאי, לאורך ההיסטוריה היהודית החל מימי בית ראשון.
בימי בית ראשון
עריכהשכר שומרי השמיטה מפורש בתורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת" (ספר ויקרא, פרק כה), ואילו העונש אל אי שמירת שביעית מפורש בהמשך "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ספר ויקרא פרק כו).
על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: ”אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה.[16]”
פרשן המקרא רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה",[17] ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה."[18] כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.
בספר דברי-הימים בתנ"ך לאחר שמתאר את חרבן בית ראשון וגלות העם לבבל, מוסיף ומעיר: לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (ספר דברי הימים ב לו, כא).
בימי בית שני
עריכהבספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו, אך הקיום שלה היה קשה מאוד מאחר שהעם שחי בארץ כל השנים עסק והתפרנס בעיקר מחקלאות. הבעיה הייתה קשה ביותר מאחר שבארץ שלטו כמעט תמיד שליטים זרים שהטילו מיסים, דבר שהכביד על העול הכלכלי. המקורות ההיסטוריים מספרים, כי באופן די קבוע ומפתיע ויתרו השליטים השונים על המיסים בשנת השמיטה, והדבר סייע ליהודים לשמור על המצווה. כך, למשל, מספר יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר מוקדון[19] ועל אנטיוכוס השלישי.[20] הרעב שפשה בארץ בשנת השמיטה היה, לדברי יוספוס, אחד הגורמים המרכזיים בהפסד לליסיאס בקרב בית צור. במקור מאוחר יותר, במדרש איכה רבה, מתואר מחזה רומאי שבו גמל עולה לבמה בבגדי אבל, ומסבירים שהוא אבל מאחר שהיהודים אכלו בשנת השמיטה את כל מה שיש בארץ ואפילו את הקוצים שבה, כך שלגמל לא נשאר מה לאכול[21]; המחזה משקף את הטוטליות של המצווה ואת ההשפעה הדרמטית שלה על חיי היומיום.
בהמשך, בתקופה הרומית, פטר גם יוליוס קיסר את היהודים מתשלום המס בשנת השמיטה,[22] ובימי הורדוס נאנק העם ממעמסת המיסים במיוחד בשנה זו.[23]
הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.
אחרי חורבן הבית
עריכהבתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי דור יבנה, עלתה ההקפדה על דיני השמיטה ונאסרו עניינים נוספים שהיו מותרים עד אז, כמו קניית ירקות מיד במוצאי שביעית. ניתן למצוא במקורות מתקופה זו גם התארגנות ציבורית רחבה לשמירת השמיטה והקמת מעין "אוצר בית דין" בגלגולו הקדום. מאוחר יותר, בעקבות מרד בר-כוכבא, המצב הכלכלי והדמוגרפי בארץ נעשה קשה. עד תקופה זו, מתאר רבי שמעון, היו אמנם אנשים שליקטו באיסור פירות שביעית ומכרו אותם, אך זו הייתה תופעה ספורדית; בעקבות המרד, "משרבו האנסים", תופעה זו התפשטה והיו סוחרי שביעית רבים (משנה סנהדרין פרק ג משנה ג). מתקופה זו קיימות משניות העוסקות במכירת כלי עבודה לאנשים שאינם מקפידים על דיני השמיטה.
רבי יהודה הנשיא הלך צעד אחד נוסף, כשבעים שנה מאוחר יותר: הוא התיר מקומות מסוימים כמו צמח ובית שאן וקבע כי הם לא נחשבים בגבולות הארץ, ולכן חובת שמיטת הקרקע לא קיימת בהם. יתרה מזאת, רבי קבע כי השמיטה בזמנו, כל עוד היובל איננו נוהג (ולכן, למעשה, גם היום) איננה מדאורייתא כי אם מדרבנן, ולכן ישנן פעולות שונות שניתן להתירן. בהמשך, במאה השלישית, עם הידרדרות המצב בארץ כחלק משקיעת האימפריה הרומית כולה, ביטל בית דינו של רבן גמליאל (בנו של רבי) את דין 'תוספת שביעית' (תוספתא שביעית, פרק א הלכה א). הגדיל לעשות רבי ינאי, שהתיר אף לזרוע ממש בשמיטה "משום ארנונא", כלומר בשל המיסים הכבדים שנהגו בארץ (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א').
למרות הקשיים הרבים היו חקלאים ששמרו את השנה השביעית ושבתו ממלאכת האדמה. החכמים העריכו את ההקרבה והגבורה האישית וקראו להם "גיבורי כוח עושי דברו" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ). כינוי הערכה שנשתמר בפי הרבנים כלפי חקלאים שומרי שביעית. מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.
במאות ה-16 וה-17
עריכהבמאות ה-16 וה-17 היו מעט חקלאים יהודים שומרי מצוות ששמרו שביעית. הדים לכך אנו שומעים בספרות השו"ת מרבנים להם פנו בשאלות איך להתנהג.
בעת החדשה - פולמוס השמיטה
עריכה- ערך מורחב – פולמוס השמיטה
שמיטת תרמ"ט
עריכהעם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה.
"היתר המכירה הראשון" ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב שמואל מוהליבר[24] ורבנים נוספים והרב יצחק אלחנן ספקטור סמך את ידיו על ההיתר.[25][26]
המניע להיתר המכירה היה החשש כי השבתת העבודה במשך שנה שלמה עלולה להביא כיליון חרוץ על המושבות החדשות שהיו בראשית צעדיהן, וכדי למנוע את התמוטטותן ולהציל את יישוב הארץ, פרסמו 'היתר מכירה'. לפי היתר זה, בכפוף למספר תנאים, ניתן למכור את אדמת ארץ ישראל לנוכרי, וכך מופקעים פירות הארץ מקדושתם ואפשר להמשיך בעבודת האדמה.
לעומתם היו רבנים, ובראשם רבני היישוב הישן בירושלים, אשר סברו כי אין שום היתר לחרוש ולזרוע ולקצור ולנטוע בשנת השמיטה, ועודדו את מייסדי המושבות לקיים את המצווה תוך הבטחה להם שיראו ברכה בעמלם כמובטח בתורה. רבנים אלה הדגישו את חשיבות קיומה של מצוות השמיטה דווקא עתה, כשסוף סוף התחדשה ההתיישבות בארץ ישראל לאחר הגלות הממושכת, וזאת במיוחד לנוכח העובדה כי בשל ביטולה של המצווה גלינו מארצנו.
שאלת השמיטה הראשונה[27] עוררה פולמוס גדול ברחבי העולם היהודי ובמרכזו עמדה המושבה מזכרת בתיה, שכן זו הייתה המושבה היחידה מבין המושבות שלא סמכה על היתר המכירה על אף שהרב מוהליבר (יוזם הקמתה של המושבה) היה בין חותמי ההיתר, אלא נהגה כפסק רבני ירושלים.[28][29]
שמיטת תר"ע והבאות אחריה
עריכה
כיום היתר המכירה מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא ביקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.
עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף ביישום הסכם המכירה. עם זאת, בהיותו רב ראשי, הרב גורן עשה שיפורים שונים בהיתר המכירה.
במדינת ישראל
עריכהלחקלאים בישראל ולצרכני מזון מן הצומח קיימות כיום כמה חלופות הלכתיות בשמירת שביעית וקדושתה. לחקלאי האפשרויות הם: השבתה גמורה של כל הגידולים, או המשך העבודה החקלאית מוגבלת ב"היתר מכירה", או במסגרת "אוצר בית דין". לצרכן מזון מן הצומח האפשרויות הם: תוצרת ישראלית שגדלה ושווקה בקדושת שביעית, או בהיתר מכירה, או באוצר בית דין, או בתוצרת שגדלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל (יבול חו"ל), או ביבול שגידלו לא יהודים (יבול נכרי). לכל אחת מהחלופות יש רבנים שהגדירו את כללי ומגבלות הגידול, השיווק, והצריכה. יש חלופות מועדפות בציבור הדתי לאומי, ויש חלופות מועדפות במגזרים שונים של הציבור החרדי.
בבחירת המתווה ההלכתי מבין החלופות אוצר בית דין, היתר מכירה, או השבתה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את העקרונות שיש לשקול כדי להחליט באיזה כיוון הלכתי יש לנקוט בשמירת שביעית ממלכתית במדינת ישראל. והם: א. כיצד המשק הפרטי יוכל מחד גיסא לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר, ומאידך גיסא יוכל להמשיך ולהתנהל מבחינה כספית באופן תקין. ב. מהיבט ציבורי יש גם כן לשקול, כיצד תמשיך באופן סדיר אספקת התוצרת החקלאית לכלל האוכלוסייה, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.
כדי למנוע פגיעה בציוד החקלאי, בעצים ובשתילים, התעוררה דרישה למנוע את הגעת הקהל הרחב לשדות ולפרדסים שבעליהם הפקירו את תוצרתם. כדי להימנע מאיסור מכירת פירות שביעית, נעשה שימוש ב"אוצר בית דין", לקטיף מאורגן של פירות השנה השביעית הצומחים בשדות, וחלוקתם/מכירתם לציבור באופן מפוקח, כך שהמחיר לצרכן מגלם רק את הוצאות הקטיף, ההובלה וכדומה, ולא את מחיר הפרי.
חלק מרבני הציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.
בתחילת 2008 אישרה הכנסת את חוק ועדת שמיטה ממלכתית,[30] שמכוחו תוקם ועדת שמיטה ממלכתית, אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה. החוק קובע כי "הוועדה תעביר להכרעת הרבנות הראשית לישראל שאלות הלכתיות או סוגיות בעלות היבטים הלכתיים, ופסיקתה בעניינים הלכתיים תחייב את הוועדה". כן מורה בחוק כי "הוועדה תיזום פעילות מחקרית בתחום החקלאי וההלכתי, במסגרת היערכות לקראת שנות שמיטה עתידיות, ותקדם יישום פתרונות בתחום הטכנולוגיה החקלאית לשמיטה, המותאמים להלכה". בראש הוועדה יעמוד הרב הראשי המכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל. תקופת כהונתה של הוועדה היא שבע שנים, שתחילתן בתום שנת השמיטה.
תמיכה בחקלאים שומרי שביעית
עריכה
בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבו של המושב קוממיות – ר' בנימין מנדלזון – את עמותת "קרן השביעית". הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.
צריכת תוצרת חקלאית בשנת שמיטה
עריכה
בשנת השמיטה נהוג לסווג את התוצרת החקלאית לפי מקום, זמן ואופן הגידול:
- יבול שישית - יבול שנזרע וגודל בשנה השישית, לפני שנת השמיטה.
- קטיף עצמי בשדות שבעליהם הפקירו אותם כדין, או בשטחים פתוחים.[31]
- יבול חו"ל - יבול שנזרע וגודל מחוץ לישראל בשנה השביעית (ייבוא).
- יבול מצע מנותק - ירקות שגדלו בשנה השביעית במערכת חקלאית מיוחדת המנותקת מהקרקע.
- יבול הערבה הדרומית - ירקות שגדלו ביישובים יהודיים בדרום הערבה, שלפי חלק מהדעות אינם נחשבים חלק מארץ ישראל המקראית.
- פירות אוצר בית דין - פירות שגדלו מעצמם בשנה השביעית על עצים של יהודי, בשיווק בית-דין.
- יבול היתר מכירה - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של יהודי שנמכרה לנכרי.
- יבול נוכרי - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של לא יהודים - ערביי ישראל או הרשות הפלסטינית.
יבול שישית וקטיף עצמי נחשבים כשרים לכל הדעות, והם מקורות-המזון העיקריים שנזכרו בפירוש בתורה. גם יבול חו"ל כשר לכל הדעות, כיוון שמצוות שמיטת קרקעות נוהגת רק בארץ ישראל. אמנם, ישנם רבנים שאינם מעודדים אותו כיוון שהוא פוגע בעקיפין בפרנסתם של חקלאים ישראליים. מצע מנותק כשר לפי רוב הדעות, בתנאי שנעשה לפי ההלכה - מנותק מהאדמה ומהשמיים (בתוך חממה, ולדעת המחמירים בתוך בית). יבולי הערבה הדרומית מקובלים רק על חלק מהפוסקים; פוסקים אחרים סבורים שכל השטחים שכבשה מדינת ישראל קדושים בקדושת שביעית ואסור לזרוע בהם. אוצר בית-דין מקובל על רוב הזרמים, אולם יש מערערים עליו וטוענים שהוא מביא למסחר בפירות ובעיות הלכתיות נוספות. בנוסף, פירות אוצר בית דין נחשבים לפירות שביעית ויש לנהוג קדושה בשאריות שלהם, ולכן ישנם צרכנים המעדיפים שלא לקנות אותם.[32]
לגבי הבחירה בין היתר מכירה לבין יבול נכרי, ישנה מחלוקת עזה בין זרמים שונים ביהדות זמננו: החרדים האשכנזים פוסלים את היתר המכירה ומעודדים קניית יבול נכרי. לעומת זאת, הדתיים הלאומיים והספרדים מכשירים את היתר המכירה, ומעבר לזה, מעודדים הימנעות מקניית יבול נכרי על-מנת שלא לחזק את אחיזתם של נכרים באדמות ישראל.
בציבור החרדי
עריכההציבור החרדי נמנע משימוש בתוצרת חקלאית שגידלו יהודים בשנת השמיטה. הם קונים תוצרת ארץ ישראל שגידלו ערבים (יבול נוכרי), תוצרת מיובאת (יבול חו"ל), תוצרת משטחים אשר אינם נחשבים לפי חלק מהפוסקים כחלק מארץ ישראל (יבול ערבה דרומית), ולעיתים גידולי מצע מנותק. חוגים שונים בחברה החרדית מעדיפים תוצרת ממקורות שונים, וגופי כשרות שונים חלוקים לגבי חלק מהמקורות. בפיקוח למניעת שיווק תוצרת יהודית כ"יבול נוכרי" נעזרים באמצעים טכנולוגים מתקדמים וביניהם רחפנים שמשדרים למשגיחים בחדרי הבקרה.[33]
יבול שישית או יבול חו"ל נחשבים מהודרים ביותר, כיוון שאין בהם כל בעיה או ספק הלכתי. לעומת זאת, קנייה מתוצרת שגידלו ערבים בארץ ישראל נחשבת פחות מהודרת, מכיוון שלפי חלק מהדעות, למשל זו של הרב יואל טייטלבוים, שמיטה חלה גם על האדמות של הנוכרים בישראל וצריך לאסור את תוצרתם בשביעית.[34] בנוסף, חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך הלקוח קונה את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, בעוד שבעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת ככזו שהלקוחות קנו ישירות מהגוי, באופן העוקף את איסור ה"סחורה". חלק מהחנויות אף מציינות את התוצרת מהערבה הדרומית לצורך אלו המחמירים לנהוג בה קדושת שביעית.
מכיוון שרבים ממפעלי המזון מעוניינים בהכשר המקובל על חרדים, הם נמנעים מקניית תוצרת חקלאית יהודית ולעיתים יש לחקלאים בעיות למכור את תוצרתם. בשנת 1987 לא הסכימה אף טחנת קמח בארץ לקנות את תוצרת החיטה של החקלאים היהודים והתוצרת הועברה בסופו של דבר לייצוא או לשימוש בהמות.
בציבור הדתי לאומי
עריכה
חלק מהציבור הדתי לאומי מעדיף לצרוך יבול מהיתר המכירה כיוון שהוא רואה בחיזוק החקלאות היהודית בארץ ישראל ערך חשוב, ובמיוחד הוא מתנגד לשימוש בתוצרת ערבית בעת שיש מאבק לאומי בין היהודים לערבים. חלק אחר מהציבור הדתי לאומי מעדיף לקנות תוצרת המשווקת על ידי אוצר בית דין, בגלל הרצון למעט או להימנע מהשימוש בהיתר המכירה.
לגבי הפירות, המיועדים לאכילה אך אסורים בסחורה, ישנם המשתמשים ב'אוצר בית דין'. מדובר בגוף ציבורי, המבצע את איסוף הפירות במקום הבעלים, ללא מטרות רווח. החקלאי מהווה שליח של בית הדין, האחראי על חלוקת הפירות, ובית הדין משלם לחקלאי שכר על ההוצאות של הפועלים הגידול וההובלה. נוצר מצב שבו אין מכירה של פירות אלא תשלום על הובלה ואדמיניסטרציה בלבד. על פירות אלו חלים כל דיני קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם קדושה ולא להפסידם. בדרך זו תמך החזון איש, שתמך בחקלאות היהודית אך התנגד להיתר המכירה, ולדעת רבנים רבים זו הדרך האידיאלית להשתמש בפירות לכתחילה, כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, והפקרתם תיצור מצב שבו רק עניים באזורים החקלאיים יוכלו ליהנות מן ההפקר, ולכן יש צורך ב'אוצר בית דין' שיפיץ את הפירות בכל הארץ.
לגבי הירקות האסורים באכילה, היתר אחד שהוצע הוא גידול תוצרת חקלאית על מצע מנותק. בשיטה זו מותר, לדעת המתירים, לעבד את האדמה מכיוון שהיא לא חלק מהקרקע אלא מנותקת ממנה. בעבר הביע הרב יוסף שלום אלישיב את הסכמתו להיתר זה, בתנאים מסוימים.
פתרון נוסף הוא גידול צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין מצוות שמיטה, לדעת המתירים, כגון הערבה ודרום הנגב.
לקראת שנת השמיטה התשס"ח, הקים מכון התורה והארץ גוף בשם אוצר הארץ אשר חתם מראש על הסכמים לאספקת פירות וירקות בעזרת מגוון היתרים ובראש ובראשונה אוצר בית דין. "אוצר הארץ" ביקש מהצרכנים להתחייב מראש על קנייה מאוצר הארץ על מנת למנוע הפסדים שקרו בשמיטות קודמות, כאשר תוצרת תפוחי אדמה שגודלו במיוחד עבור אוצר בית דין נשארו ללא קונים ובכך נגרמו ל"בית הדין" נזקים של מיליוני שקלים.
לימוד הלכות שמיטה
עריכהרבי יהודה הנשיא סידר במשנה את הלכות השמיטה במסכת שביעית שבסדר זרעים. אולם במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה, משום שלא מקיימים אותם מחוץ לארץ ישראל. לכן בתקופת התלמוד שעסקו בעיקר בהלכות מעשיות, החכמים בבבל לא עסקו במצוות שאפשר לקיימן רק בארץ ישראל, ולכן לא נסדר תלמוד בבלי על סדר זרעים בכלל ומסכת שביעית בפרט. סוגיות הבבלי העוסקות בנושאי שמיטה פזורות במקומות שונים. מאידך, החכמים שהיו בארץ ישראל למדו ודנו במשניות סדר זרעים ובמסכת שביעית וסידרו את מסכת שביעית בתלמוד הירושלמי.
החל מתקופת הראשונים ועד ראשית תקופת העלייה הראשונה, בשל היעדר כמעט מוחלט של חקלאות יהודית בארץ ישראל נושא השמיטה כמעט ולא נידון בהלכה. מסיבה זו גם בספרות ההלכה הבסיסית, בטור ובשולחן ערוך, לא נכתבו הלכות שביעית (למעט התייחסות למצות שמיטת כספים). פסיקת ההלכה המאוחרת בדיני מצוות השמיטה, מתבססת בעיקר על משנה תורה להרמב"ם שקיבץ בחיבורו את כל הלכות התורה גם אלו שאינן נוהגות בחיי היומיום כמו מצוות הקורבנות, ובכללן "הלכות שמיטה ויובל".
עם השיבה לארץ ישראל התחדש לימוד ההלכות התלויות בארץ בכלל והלכות שמיטה בפרט. רבנים נאלצו להשיב לשאלות של חקלאים יהודים ועל כן התרבו מאוד התשובות וההוראות הלכה למעשה בעניין שמיטה, ועל פיהן יצאו לאור ספרים ומאמרים רבים בנושא, בהלכה ובמחשבה. בין השאר, לפני קום המדינה, הרב קוק, החזון איש, רב יואל טייטלבוים והרב שאול ישראלי עסקו בענייני שמיטה. במדינת ישראל קמו מספר מכונים וכוללים העוסקים בהלכות התלויות בארץ וביניהם בהלכות שמיטה והנחלתם לעם, כגון מכון התורה והארץ וארץ חמדה גזית.
במערכת החינוך הציונית דתית, הושם דגש רב על לימוד הלכות שמיטה, בין השאר מתוך רצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות. החמ"ד נדרש לנושא לקראת כל שנת שמיטה ומקיים ימי עיון לרבני בתי ספר ולצוותי ההוראה. כמו כן מפתחים חומרי למידה שונים ודואגים להפצתם במערכת החינוך. לאחרונה החלו בחלק מהישיבות הציוניות (כגון ישיבת ברכת יוסף (אלון מורה) עתניאל, ירוחם ומחנים) ללמוד את ענייני השמיטה בתור נושא מרכזי בלימוד העיון, וזאת בשינוי מהנוהג הוותיק בישיבות שהלימוד המרכזי הוא סביב מסכת של התלמוד הבבלי. הספרים הנפוצים בציבור הציוני דתי אודות שמיטה הם ספר "שמיטה ויובל" בסדרת פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד, והספר "שמיטה" של הרב יוסף צבי רימון, שהוא חלק מסדרת "הלכה ממקורה".
הקראים והשמיטה
עריכההחכם הקראי אהרון ניקומודיאו כתב בספרו[35] שאין שמיטה בזמן הגלות ”כי הכתוב אמר אשר אני נותן לכם הטעם בו להיותם ברשותם”. החכם כלב אפנדופולו בהשלמותיו לספר אדרת אליהו[36] של החכם אליהו בשייצי הוסיף על כך ”ואפילו תהיינה לקצת ישראל ערים לקנין או למתנה והם ברשותם לא יתחייב עליהם שמטה ויובל כי אין קנינם להם על האפן אשר נתנם השם יתעלה להם”.
ספרים על השמיטה
עריכה- ערך מורחב – ביבליוגרפיה של ספרות על שנת השמיטה
בהלכה
עריכה- רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן.
- הראי"ה קוק, שבת הארץ.
- חזון איש, פירוש על מסכת שביעית.
- הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ספר השמיטה.
- מדרש בני ציון, ישועות הארץ.
- הרב חנוך זונדל גרוסברג, תורת השמיטה.
- הרב קלמן כהנא, שנת השבע.
- סוד הארץ, ספר + שתי חוברות עבודה לתלמיד נערך על ידי "מכון התורה והארץ" בהוצאת "דני ספרים"
- קטיף שביעית, מכון התורה והארץ (תשס"ז)
- הרב אברהם חיים עדס, ושבתה הארץ: דיני שביעית הלכה למעשה.
- הרב שמואל זעפרני, תלמי השדה.
- הרב יוסף צבי רימון, שמיטה - הלכה ממקורה.
- הרב מרדכי אליהו, מאמר מרדכי - ושבתה הארץ.
- הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה - שביעית ויובל.
- הרב בן-ציון אבא-שאול, אור לציון - שביעית.
- הרב עובדיה יוסף חזון עובדיה - פרוזבול.
- הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף - מצוות התלויות בארץ כרך א', השביעית והלכותיה.
- הרב משה הררי, מקראי קודש - קדושת השביעית, אלול תשפ"א.
באגדה
עריכההרב שלמה לוונשטיין, ומתוק האור - שמיטה, תשפ"א.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- הרב ישראל דנדרוביץ, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כג, תמוז תשס"ח, עמודים: סא-פ
- הרב ד"ר בועז הוטרר, ובשנה השביעית: שנת השמיטה בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל, כרך ראשון – מזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי שנת תרמ"ט, מכון הר ברכה, תשע"ח; כרך שני – שנות השמיטה תרנ"ו-תרס"ג, מכון הר ברכה תשפ"א.
- אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה - פרשת הגבורה של מייסדי מזכרת בתיה בשנת השמיטה תרמ"ט (1889), מזכרת בתיה תשנ"ד.
- אחיעזר ארקין, שמיטת תרמ"ט : הארות לפולמוס השמיטה, "ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד, מזכרת בתיה תשפ"ב.
- פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "שמיטת קרקעות", 27. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
קישורים חיצוניים
עריכה
- מאמרים
- תני גולדשטיין, שנת שמיטה: לא רק בחקלאות, באתר ynet, 14 בספטמבר 2007
- "שמיטה ויובל", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- השמיטה איננה מצווה חברתית(הקישור אינו פעיל, 24.8.2021), הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו
- דוד גליקסברג האם נשמטה נשמתה של שמיטת קרקעות?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה
- אריאל פיקאר, השמיטה כמדבקה - האם אפשר ליישם את השמיטה בחברה המודרנית?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז, באתר נאמני תורה ועבודה
- אריאל פיקאר, שמיטה במאה ה-21 לא רק חקלאות גם צרכנות, אתר מכון הרטמן, 12.8.2021
- שמיטה בזמן הזה, באתר אגודת שמיטה
- שיעורים, באתר "ישיבה"
- משה אורן, על שובתי שמיטה ואוצרות בתי הדין בשמיטת תשס"ח, המעין טבת תשס"ט
- הרב ישראל דנדרוביץ, תקנתם של סוחרי שביעית, בתוך: קול מהיכל, גיליון ז, שביעית, כסלו תשס"ח, עמ' קנא-קנו
- יעקב קורצוייל, חומרת דמי שביעית, המעין טבת תשס"ח
- שי ואלטר, חשבון השמיטה והיובל
- שי ואלטר, חשבונות מועד שנת השמיטה, המעין 239 (תשרי ה'תשפ"ב)
- שי ואלטר, שמיטה אימתי?, קולמוס (מוסף עיתון 'משפחה'), סוכות תשפ"ב
- תוכנית לימודי שמיטה, באתר מכון ארץ חמדה
- שמיטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שמיטה, דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא שמיטה, באתר ספריית אסיף
- אתרי אינטרנט
- פורטל שמיטה, באתר כושרות
- אתר שמיטה, באתר מכון התורה והארץ
- השמיטה, באתר דעת
- מדור שמיטה בנוסח תימן, פורטל קהילות תימן
- תערוכה וירטואלית פולמוס השמיטה: כרוזים ומסמכים היסטוריים, באתר הספרייה הלאומית
- קרן השביעית, למען חקלאים שומרי שמיטה
- פורטל השמיטה, באתר יד מאיר
- פולמוס השמיטה במזכרת בתיה באתר ציוני דרך, מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה
- הלכות
- מדריך שמיטה לחקלאים לשנת השמיטה ה'תשע"ה, רבנות הראשית לישראל
- שיעורים ומערכים לשמיטה, באתר מכון התורה והארץ
שנת שמיטה, סרטון באתר יוטיוב- הרב זכריה זרמתי, חוברת הנחיות לשנת השמיטה, באתר תורת אמ"ת
- שאלות ותשובות, באתר "ישיבה"
- שיעורי הלכות שמיטה, באתר הידברות
- הרב אליעזר מלמד, מצוות השביעית – שביתה, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה תורה, פתיחה להלכות שמיטה ויובל
- ^ ויקרא פרק כה פסוקים כא-כב
- ^ מתוך 117 מחזורי שמיטה מכניסת ישראל לארץ ועד החורבן, 70 שמיטות לא נשמרו, ע"פ דברי הימים ב לו,כא. במאמרו שמיטה במלך הזמנים הרב קלמן כהנא מציע זיהוי לאותן השמיטות.
- ^ פירוש העמק דבר על התורה, דברים פרק טו פסוק ב
- ^ הרב יהודה זולדן, ספירת השנים לשמיטה וליובל וספירת העומר, מכון התורה והארץ, גיליון 109 (תשרי תשע"ו) עמ' 49.
- ^ מורה הנבוכים, חלק ג' פרק ל"ט
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט, עמוד א'
- ^ ספר החינוך, פרשת משפטים, מצווה פ"ד
- ^ ספר דברים, פרק ט"ו
- ^ צרור המור, פרשת בהר סיני
- ^ ספר דברים, פרק ל"א
- ^ בהקדמתו לשבת הארץ.
- ^ ספר הברית, ויקרא כ"ה, ב'
- ^ חלק ג', פרק ל"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ל"ב, עמוד ב' - דף ל"ג, עמוד א'
- ^ אבות דרבי נתן לח וראו גם תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א' וכן במדרש תנחומא, בהר א
- ^ ויקרא כ"ו ל"ד
- ^ דבה"י ב' ל"ו כ"א
- ^ יוספוס, קדמוניות יא, ח 338
- ^ יוספוס, קדמוניות יב, ג 138-146
- ^ איכה רבה, פרשה ג', פסקה ה'.
- ^ יוספוס, קדמוניות יד, י 202
- ^ יוספוס, קדמוניות טו, א 7
- ^ בית, באתר My WordPress
- ^ הרב שלמה שטרנברג, היתר תרמ"ט, תל אביב: המכון למורשת ישראל, תשמ"ו
- ^ אחיעזר ארקין, שמיטת תרמ"ט הארות לפולמוס השמיטה, מזכרת בתיה: ציוני דרך, תשפ"ב
- ^ שמיטה במזכרת בתיה, באתר ציוני דרך, מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה
- ^ שמואל פינקל, גיבורי כוח נשכחים, ירושלים: פלדהיים, תשפ"ב
- ^ אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה, מזכרת בתיה: קרן גמ"ח ע"ש אליעזר ארקין, תשנ"ד
- ^ חוק ועדת שמיטה ממלכתית, תשס"ח-2008, באתר נבו
- ^ לאכול ישר מהעץ, באתר tora.us.fm
- ^ מכון כושרות: מהיכן לקנות ירקות בשמיטה?, באתר "סרוגים", 28 בספטמבר 2014
- ^ מחלקת פירות וירקות של בד"ץ שארית ישראל. בד”ץ שארית ישראל – כשרות מוסמכת באתר מיטב - החדשות של בית שמש.
- ^ הרב מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד סז
- ^ גן עדן, עניין שמיטה ויובל, פרק ראשון.
- ^ שמיטה ויובל פרק רביעי
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.