ויקיפדיה

יציאת מצרים

סיפור מקראי אודות שחרורם של בני ישראל ממצרים
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסיפור המקראי של יציאת מצרים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יציאת מצרים (פירושונים).

יְצִיאַת מִצְרַיִם הוא סיפור מקראי. על פי הסיפור, המופיע בגרסאות שונות בקאנון הדתות האברהמיות, ביציאת מצרים שוחררו בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. הסיפור מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית והנוצרית.

בני ישראל יוצאים ממצרים; ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828

לפי הסיפור, זעקו בני ישראל לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שלח אליהם את משה נביאו ובידו אותות ומופתים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב שוב ושוב, לעיתים מרצונו החופשי ולעיתים מפני שהאל הקשיח את לבו, ובתגובה הנחית האל עשר מכות על המצרים. רק לאחר מכת בכורות גרם האל לפרעה להיכנע ולהתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר, בתנאי שלאחר מכן ישובו לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל אינו מתכוון לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טבעו בו. חג הפסח ביהדות נחגג לזכר יציאת מצרים.

סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד במסורת היהודית, ולכן ישנה מצווה לספר את יציאת מצרים ולהעביר את הסיפור מדור לדור ומאב לבן כחלק מהמסורת, ובפרט במהלך סדר הפסח. ההיזכרות בסיפור גאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא גם מצוות עשה יומיומית: בתורה כתוב, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ולמקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה.

החל מהמאה ה-19 ארכאולוגים וחוקרי מקרא בודקים את אמיתותו ההיסטורית של הסיפור. נכון להיום אין ראיות ארכאולוגיות או חוץ-מקראיות משמעותיות ליציאת בני ישראל ממצרים, בדומה למתואר בתנ"ך, ולמסעם במדבר[1][2]. רק מיעוט קטן מקרב החוקרים, לרוב בעלי רקע דתי, מקבל את הסיפור התנ"כי כאמת היסטורית ומיעוט אחר שולל לחלוטין כל קשר בין הסיפור ובין מציאות היסטורית כלשהי. הזרם המרכזי של החוקרים אינו מקבל את הסיפור כאמת היסטורית, אך אינו שולל את האפשרות שחלקים מסוימים מהסיפור נבנו סביב גרעין מצומצם של אירועים היסטוריים אמיתיים, דוגמת נדידה של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, כנעניות או אחרות, בין מצרים לכנען, בהיקף קטן בהרבה מהמתואר במקרא.

התיאור המקראי

עריכה
 
משה ואהרון לפני פרעה; ציור מאת בנג'מין ווסט

השעבוד במצרים

עריכה
  ערך מורחב – שעבוד מצרים

על פי הסיפור המקראי, בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב ששרר בארץ כנען, שוּכּנוּ על ידי יוסף אחיהם, המשנה למלך המצרי, בארץ גושן. משבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר. פרעה מלך מצרים חשש שגידולו של המיעוט הזר יהווה סכנה לביטחונה של מצרים, שכן הוא עלול לשמש כגיס חמישי במלחמה עתידית, והפך אותם לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השעבוד כלל מיסים, עבודת פרך לצורך בניית ערים, וביצוע כל עבודות השדה השוטפות בממלכה תוך כפייה ועינויים, במטרה להתיש אותם ולמעט את הילודה בקרבם.

משנוכח לדעת שעבודות הפרך לבדן לא משיגות את מטרתן, שכן ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”[3], זימן פרעה את המיילדות העבריות ודרש מהן להרוג את כל התינוקות הזכרים בשעת לידתם. המיילדות, שהיו יראות את ה' וסירבו לשתף פעולה עם הגזרה, סיפרו לפרעה שהעבריות בקיאות בחכמת הלידה, ויודעות ללדת לבדן כמו בעלי החיים, ולכן ”בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”[4]. משנוכח פרעה שגם גזרה זו לא מועילה לצמצום הילודה, צווה על כל עמו להשליך ליאור כל תינוק עברי זכר שנולד, ולהחיות רק את הבנות.

עם מות פרעה, לאחר שנות שיעבוד רבות וגזרות אכזריות, עלתה זעקתם של בני ישראל לאלוהים. הוא שמע אותה וזכר את בריתו עם אברהם, יצחק ויעקב.

משה

עריכה
  ערכים מורחבים – משה, משה בתיבה (סיפור מקראי)

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא הוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז הוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותה הניחה אמו בין קני הסוף על שפת היאור, בתקווה שלא ייתפס ויומת כשאר התינוקות. אחותו, מרים, הסתתרה על יד היאור על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בתיה בת פרעה, שירדה לרחוץ ביאור, גילתה את התיבה ונטלה את התינוק, אף על פי שהבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשה אליה והציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, וכשהצעתה התקבלה היא לקחה אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. לאחר מכן, כשנגמל, בת פרעה לקחה את הילד תחת חסותה, וגידלה אותו בארמון.

יש סברה כי שמו של משה נגזר מהשם המצרי מסס, בדומה לרעמסס.

לאחר שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. הוא הציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון. פרעה שמע על האירוע וביקש להרוג את משה, ומשה ברח למדין. במדין נשא משה לאישה את צפורה בת יתרו, ונולדו להם שני בנים: גרשום ואליעזר.

באחת הפעמים בה רעה את צאן חותנו במדבר, הגיע משה אל הר סיני, שם התגלה אליו אלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. משה סירב וחשש שהעם לא ילכו אחריו, אך האלוהים נתן בידו מספר אותות ומופתים להוכחת שליחותו, ויידע אותו כי כאשר יחזור מצרימה, יקבל את פניו בשמחה אהרן אחיו, שיחלוק איתו את נטל ההנהגה.

עשר המכות וקריעת ים סוף

עריכה
  ערכים מורחבים – עשר המכות, קריעת ים סוף

משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה אהרן בלע את התנינים ששלחו החרטומים. האל הקשה את לב פרעה וגרם לו לסרב לשחרר את ישראל למרות תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, ורק המכה האחרונה, מכת בכורות, שבה הרג מלאך אלוהים כל בכור בארץ מצרים, פרט לבני ישראל, הובילה לשחרורם.

 
חציית ים סוף, פרסקו מאת אניולו ברונזינו, פאלאצו וקיו, פירנצה

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים והם עברו בתוכו בחרבה. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.

מתן תורה והנדודים במדבר

עריכה
  ערך מורחב – נדודי בני ישראל במדבר

לאחר היציאה ממצרים, הוביל משה את בני-ישראל אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד הר סיני בו שמעו בני ישראל את עשרת הדיברות מהקב"ה נחוג חג מתן תורה. בני ישראל נבהלו מהרעש והעשן שסביב ההר, התרחקו וביקשו ממשה שהוא יגיד להם את דברי האל. משה עלה אל ההר ושהה בו במשך ארבעים יום. כאשר ראו בני ישראל שמשה מבושש לרדת מההר, הם ביקשו מאהרון לעשות להם אלוהים שיוביל אותם. אהרון ביקש מהעם לתת לו את תכשיטיהם, התיך אותם ובנה עגל מזהב, שלכבודו ערכו העם חגיגות פולחניות. כאשר ירד משה מההר וראה את הפולחן לעגל הזהב הוא שבר את לוחות הברית, בהם נכתבו עשרת הדיברות על ידי ה'. העם נענש קשות, בחרב בני לוי ובמגפה, ומשה עלה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חזר אל המחנה, ומצוּוה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלוהים ולחרוט את עשרת הדיברות בשנית על לוחות הברית השניים[5]. עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדיברות ומצווה אותם על בניית המשכן.

לאחר מכן נדדו בני ישראל במדבר במשך כ-40 שנה, ואכלו מן ושליו עד הכניסה לארץ כנען. בדרכם נלחמו בשבטים במדבר ובממלכות שבצד המזרחי של הירדן. היחידים מדור יציאת מצרים שזכו להיכנס לארץ הם המרגלים שדיברו עליה טובות - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, ונאלץ להסתפק בצפייה עליה מפסגת הר נבו. וממשיכו יהושע בן נון הוא שהוביל את בני ישראל בחציית נהר הירדן[6] מערבה אל ארץ כנען, בכיבוש הארץ ובהתנחלות השבטים.

יציאת מצרים במחקר

עריכה
  ערכים מורחבים – יציאת מצרים במחקר
 
ציור קיר מקבר בני חסן, מתאר כנענים יורדים למצרים בדומה ליעקב ובניו בסיפור המקראי

ככל סיפור מקראי אחר, גם את סיפור יציאת ואת מידת הקשר שלו לאירועים היסטוריים כלשהם, בוחנים כיום באופן ביקורתי היסטוריונים, ארכאולוגים, אגיפטולוגים וחוקרי מקרא. החוקרים נחלקו, במהלך הדורות האחרונים, בשאלות האם ומתי אירעה יציאת מצרים, ובמידת מהימנותו ההיסטורית של הסיפור המקראי. במחקר העדכני, כל החוקרים מסכימים שלא נמצאה עד היום במצרים, במדבר סיני או בארץ-ישראל, ראייה ארכאולוגית משמעותית כלשהי לסיפור היציאה, כפי שהוא מתואר במקרא, ושלא נמצאה לסיפור עדות היסטורית בלתי-תלויה בצורת תעודה כתובה בת-זמנו מחוץ למקרא[1][2].

בראשית המאה ה-21 ישנן במחקר מספר דעות לגבי מידת ההיסטוריות של יציאת מצרים בפרט, ושל התורה והמקרא בכלל[7]. האסכולה המקסימליסטית כוללת מיעוט של חוקרים דתיים, נוצרים ויהודים, שאינם מוכנים לוותר על מעמד הסיפור המקראי ככתבי קודש, או לכל לפחות כתיאור היסטורי אמין[8]. לעומתה, האסכולה המינימליסטית כוללת חוקרים השוללים כמעט לחלוטין את ערכו ההיסטורי של הסיפור המקראי, וסבורים שהוא בדייה המייצגת בעיקר את עמדותיהם האידאולוגיות של מחברים יהודים לאחר תקופת גלות בבל ואף בתקופה ההלניסטית, כמעט אלף שנה לאחר המאורעות כביכול[9]. על פי הארכאולוג המקראי הישראלי עמיחי מזר, בין שני קצוות אלו נמצא "הזרם המרכזי", הכולל את מרביתם של החוקרים בתחום כיום, עם שלל עמדות שונות.

מרבית חוקרי הזרם המרכזי לפי הגדרת מזר מסכימים כיום שסיפור יציאת מצרים הועלה לראשונה על הכתב רק בתקופת בית ראשון, בממלכת יהודה ובממלכת ישראל, ועבר עריכות נוספות בתקופת גלות בבל ולאחריה. אך הם סבורים שהוא קרוב לוודאי משמר מסורות, סיפורים בעל-פה, שירות וטקסים עתיקים יותר, ואף מן האלף ה-2 לפנה"ס[7]. כך, למרות העדר הראיות הארכאולוגיות, ישנם חוקרים הסבורים כי אין בכך כדי לשלול לחלוטין אפשרות ליציאה ממצרים של עבדים עברים, או לכל הפחות עבדים כנענים או קבוצות שמיות אחרות, בסדר גודל צנוע בהרבה מזה המתואר בתורה[10].

עמיחי מזר עצמו, הממקם את עמדתו האישית בזרם המרכזי, סבור שהארכאולוגיה איננה יכולה לקבל את תיאור יציאת מצרים המקראי כמאורע היסטורי, אלא כ"סאגה לאומית", אך בדומה לחוקרים רבים אחרים מציע אפשרויות על פיהן שורשי הסיפור המקראי מתבססים על זיכרונות של עבדים ממוצא שמי שנמלטו מאזור שפך הנילוס אל כנען במהלך האלף השני לפני הספירה[7].

חוקרי מקרא דוגמת ישראל קנוהל, יגאל בן נון וליאורה רביד סבורים כי אירוע של יציאת שבטים שמיים מצרים, או מספר אירועים כאלה, אכן התרחשו, אך בקנה מידה קטן בהרבה מהמתואר בסיפור המקראי או באופן אחר (למשל, קבוצות קטנות שחוצות את המדבר לאורך זמן)[11][12], ובשינויים של מסלול המסע כך שעבר בצפון ישראל או בחצי האי ערב. ישראל קנוהל טוען כי רק חלק קטן מתוך עם ישראל הגיע ממצרים וכי חלקים אחרים הגיעו ממקומות אחרים כמו כנען או האימפריה החיתית. הוא תוהה מדוע בני ישראל אימצו תיאור לא מחמיא של אבות אבותיהם בתור עבדים אם לדבר זה לא היה איזשהו הד היסטורי. כמו כן הוא טוען כי המסע דרך מדבר סיני גרם לעברים לאמץ מספר מנהגים מבני שבטים שחיו באזור כמו איסור פסל ומסכה.

הארכאולוגים המקראיים ישראל פינקלשטיין וויליאם דיוור ציינו שאין ממצאים ארכאולוגיים המעידים על נדודי שבטים בסיני בתקופת הברונזה המאוחרת, וודאי שלא בהיקף המתואר במקרא, זאת על אף שנערכו באזור חפירות רבות, כולל בתחנות המסע שזיהוין בטוח למדי: קדש ברנע ועציון גבר[13][14].

שיקול נוסף במחקר הוא המחסור בממצאים ארכאולוגיים בארץ ישראל לאירוע המתואר במקרא 40 שנה לאחר יציאת מצרים: כיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון לפי ספר יהושע. בעקבות ארכאולוגים כאברהם פאוסט[15], ויליאם דיוור[14] וישראל פינקלשטיין[13] מסכימים מרבית החוקרים כיום שעם ישראל התגבש בעיקר מתוך הכנענים שישבו בארץ או בעבר הירדן, וסיבות שונות גרמו להבדלת האוכלוסייה הזו משאר האוכלוסייה הכנענית המקומית. בהתאם לכך סבורים דיוור[14], פאוסט[15], קנוהל, בן-נון ואחרים שרק חלק קטן מבני-ישראל - לפי הצעה נפוצה בני שבט לוי בלבד - יצאו ממצרים.

גישה מקובלת כיום בחקר יציאת מצרים היא גישת ההיסטוריה התרבותית או "היסטוריה של הזיכרון" (mnemohistory)[16]. לפי גישה זו, אפילו אם יציאת מצרים איננה אירוע היסטורי, ניתן לנסות לשחזר את ההיסטוריה של התגבשות הסיפור המקראי[17]. חוקרים רבים מסכימים לפחות על חלק ממרכיבי התגבשות זו:

  • לדעת נדב נאמן[18], אברהם פאוסט[15], ישראל קנוהל, רונלד הנדל[17] ואחרים, זיכרון המצרים כמשעבדים ונוגשי עבדים התגבש בכנען, בעת השלטון המצרי שם בתקופת הברונזה המאוחרת.
  • להצעת פאוסט[15], הנדל[17] ואחרים, החבירו העניים בחבל ההר של ארץ-ישראל, או שבטי השוסו הנוודים באזורי המדבר, ראו את הכנענים תושבי ערי המדינה העשירות כמשתפי-פעולה עם שלטון השיעבוד המצרי, ולפיכך כאויבים שיש להיבדל מהם.
  • אגיפטולוגים כמנפרד ביטק[19] ודונלד ב. רדפורד הציעו שזיכרון השהות במצרים מקורו בקהילה כנענית משגשגת, שלפי ממצאיהם שכנה בעיר המצרית פר-רעמסס.
  • להצעת קנוהל ואחרים, זיכרון הבצורת והרעב בעת משבר תקופת הברונזה המאוחרת, כאשר מצרים סיפקה מזון לאזורים רבים במזרח התיכון, היה הבסיס לסיפור יוסף.
  • להצעת נאמן[18], הנדל[17] ואחרים, נפגע ידע הכתיבה בכנען כתוצאה מן המשבר, ואולי עקב זאת נשכח שם השלטון המצרי, אך זיכרון המצרים כמשעבדים נשמר, והועבר לקהילה הכנענית-שמית במצרים.
  • תומאס רמר[20], דיוור[14], קנוהל, בן-נון ואחרים ציינו כי מספר שירות עתיקות במקרא מתארות את אלוהי ישראל כבא מאזור סיני, פארן או אדום, וממסורת זו היה עשוי להתפתח סיפור המסע במדבר והכניסה לארץ מעבר הירדן.
  • להצעת פינקלשטיין[21], הידע הגאוגרפי על תחנות המסע במצרים ובמדבר סיני התגבש בממלכת ישראל במאה ה-8 לפנה"ס, באמצעות הסחר שלה עם מצרים דרך סיני.
  • להצעת הנדל[17] ואחרים, הגרסאות העתיקות ביותר של סיפור יציאת מצרים, ובייחוד שירת הים, עוצבו כפולמוס נגד האידאולוגיה והאיקונוגרפיה המצריות, שהציגו את פרעה כאל לוחם במרכבתו, את מצרים כארץ הסדר והשפע, ואת ה"אסייתים" מכנען כשבויים מובסים.

תהליכים אלו ואחרים הובילו, לפי גישה זו, להתגבשות סיפר לאומי, דתי וחברתי, שבו יציאת מצרים ממלאת תפקיד מרכזי בהסברת מקורם של עם ישראל והדת היהודית. סיפור זה קיבל משנה משמעות כאשר היה מקור עידוד לגולי ממלכת יהודה בגלות בבל ובשיבת ציון[14][15].

 
 
שחזור תבליט מקירות מקדש כרנכ מציג איקונוגרפיה טיפוסית באמנות המצרית מתקופת הממלכה החדשה: פרעה סתי הראשון מוצג כאל לוחם במרכבת הקרב שלו, כשהוא שב למצרים ממסע מלחמה בכנען בדרך הורוס, המסומלת על-ידי ציורי מצודות עם בארות וכלי מים. למרכבתו כבולים שבויי מלחמה מן השסו. הגבול בין המדבר (משמאל) למצרים (מימין) מסומל באופן בולט על ידי תעלת מים, ככל הנראה הזרוע הפלוסית של הדלתא של הנילוס, שעל גדותיה מצוירים קני-סוף. בתחתית הציור נראה מקווה מים נוסף, המייצג את אזור הביצות והלגונות שממזרח לדלתא. ראשי השבויים המופנים לכל הצדדים מסמלים את הכאוס המאפיין, לפי האידאולוגיה המצרית, את העולם שמחוץ למצרים. לעומת זאת, האחידות בתיאור המצרים בצד הימני של התעלה, הסוגדים לפרעה או מחזיקים אלומות שיבולים בידיהם, מסמלת את הסדר והשפע של מצרים. אגיפטולוגים וחוקרי מקרא סבורים שמרכיבי סיפור יציאת מצרים: השיעבוד, מכות מצרים, קריעת ים סוף, עליונות אלוהי ישראל, תבוסת פרעה וטביעת המרכבות המצריות, מציגים פולמוס מכוון עם איקונוגרפיה זו[17].

מספר היוצאים ממצרים

עריכה

התיאור המקראי בדבר גודלו של העם מונה כשש מאות אלף גברים "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא-צבא בישראל" (במדבר א, ג), ומתוספת נשים וילדים ניתן להסיק מספר של כמה מיליונים[22]. כמעט כל החוקרים כיום מסכימים שמספר כזה גדול בהרבה מכדי להיות מציאותי[23]. חוקרי המקרא הישראלים משה דוד קאסוטו, אברהם מלמט ושמואל אפרים לוינשטם הציעו להסביר מספר זה כמספר טיפולוגי[24]. הגזמות גדולות במספריהם של עמים וצבאות נפוצות בתעודות עתיקות מן המזרח התיכון[22]. בפועל, אזור הדלתא של הנילוס, או ארץ ישראל כולה, לא היו מסוגלים לכלכל אוכלוסייה של כמה מיליונים בתקופה זו[23]. ארכאולוגים מודרניים אומדים את אוכלוסיית העיר הכנענית הגדולה ביותר חצור בפחות מ-40 אלף נפש, ואת עוצמת הצבא המצרי בשיא כוחו בתקופת הממלכה החדשה בכ-20 אלף חיילים בלבד, ולפיכך מסקנתם שהחששות שמביעים בני-ישראל בסיפור המקראי מן המצרים והכנענים אינם מציאותיים[23].

פרשני המקרא המסורתיים פרשו את המספרים במקרא כפשוטם כשישים ריבוא, ואף הוסיפו עליהם ערב רב. במדרשי האגדה מקובל כי שבעים היורדים למצרים עם יעקב ונשותיהם התרבו למיליונים בתוך פרק זמן של 210 שנים, ריבוי טבעי מהיר (כ-4%-5% לשנה) שאיננו מוכר בעולם העתיק. לפי פרשנות זו המקרא עצמו מציג את הריבוי המהיר כעניין יוצא דופן, בפסוק: "ובני ישראל פרו וַיִּשְׁרְצוּ וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז), וגם חז"ל ציינו כי "יש אומרים (שנשות ישראל היו יולדות) שישה בכרס אחד"[25].

מקורות מצריים עתיקים

עריכה

במקורות המצריים לא נמצא ממצא שתומך מפורשות באירוע יציאת מצרים[26]. מקור שנקשר לכך הוא אסטלת אל-עריש (כיתוב חריטה שבמקדש מצרי מאל עריש): הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה, ומתאר את כיבוש מצרים העליונה וגירוש החיקסוס על ידי פרעה טאו השני במאה ה-16 לפנה"ס. יש חוקרים המעריכים שהפרוטו-ישראלים היו חלק מתוך קבוצת החיקסוס[27][28]. בנוסף, כיתובי קיר במקדש מהמאה ה-15 לפנה"ס באתר ספאוס ארטמידוס, שנחקרו גם הם ב-1981 בידי האנס גואדיקה, מתארים גם הם את הניצחון על החיקסוס - הפעם על ידי המלכה חתשפסות.

תארוך מסורתי

עריכה
 
מפה מהמאה ה-17 המתארת את המסלול שעברו בני ישראל ביציאת מצרים.

במסורת היהודית

עריכה

לפי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', יציאת מצרים חלה בשנת 2448 לבריאת העולם במניין לאדם הראשון, שהיא שנת ב'תמ"ט במניין הנהוג ושנת 1312 לפנה"ס[29]. חשבון השנים הוא לפי מדרש סדר עולם, המונה בפרק א': מאדם עד המבול 1656 שנה + מן המבול עד הפלגה 340 שנה - אבינו אברהם היה בפלגה בן 48 שנה + אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן 70 שנה + 430 שנה עד יציאת מצרים[30]. או בדרך אחרת: מן המבול ועד שנולד יצחק 392 שנה[31] + 400 שנה מלידת יצחק עד יציאת מצרים (60 עד שנולדו עשו ויעקב[32] + 130 עד ירידת יעקב למצרים[33] + 210 שהיו במצרים)[34].

במסורת השומרונית

עריכה

מניין השנים השומרוני מתחיל בכניסה לארץ ישראל שהייתה בשנת 2794 לבריאת העולם המתוארכת לפי מסורותיהם לשנת 4433 לפני הספירה.[35] לפי זה יציאת מצרים שהייתה 40 שנה לפני הכניסה מתוארכת לשנת 1679 לפני הספירה.

תארוך במחקר

עריכה

הסיפור המקראי אינו נוקב בשמו של פרעה מלך מצרים המנסה למנוע את יציאת בני ישראל, וגם לא בשמו של המלך הקודם "אשר לא ידע את יוסף", ולפיכך לא ברור לאיזו תקופה בהיסטוריה הארוכה מאוד של מצרים העתיקה הוא משייך את היציאה. עוד בעת העתיקה (ראו לעיל: "הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים"), ועד היום במאה ה-21, דנים היסטוריונים, חוקרי מקרא, ארכאולוגים ואגיפטולוגים בשאלה מתי ובזמנו של מי מהפרעונים התרחשה, אם בכלל, יציאת מצרים:

  • תאריך ה"קונצנזוס" במחקר: אמצע המאה ה-13 לפנה"ס, בתקופת רעמסס השני. תאריך זה היה המקובל[36][37] על מרבית הארכאולוגים המקראיים במאה ה-20, כמו ויליאם פוקסוול אולברייט ויגאל ידין, ובעשרות השנים האחרונות על חוקרים "מקסימליסטיים", כמו קיצ'ן[38] והופמייר[39], שרואים בסיפור המקראי של יציאת מצרים תיעוד היסטורי מדויק. תאריך הקונצנזוס מבוסס בעיקר על זיהוי פיתום ורעמסס בסיפור המקראי עם הערים המצריות העתיקות פי-אתום ופי-רעמסס, אשר לפי המחקר האגיפטולוגי העדכני נבנו בעיקר בתקופת רעמסס השני במאה ה-13. ראייה שנייה לתאריך הקונצנזוס מוצאים בזיהוי המקובל של "אי-סי-רי-אר" כ"ישראל", בהופעתו הקדומה ביותר בהיסטוריה בכתובת מרנפתח, שם הוא נזכר כקבוצה אתנית אשר ישבה במקום לא-ברור בכנען או בעבר הירדן והושמדה על ידי מרנפתח במסע המלחמה שלו לכנען. מסע זה התרחש בסופה של המאה ה-13, ומכאן יש שהעריכו בעקבות הסיפור המקראי שיציאת מצרים התרחשה כ-40 שנה קודם לכן[36][37]. כראייה שלישית לתיארוך הקונצנזוס נחשב בעבר החורבן של ערים כנעניות בסוף המאה ה-13 ובמאה ה-12 לפנה"ס, אשר ארכאולוגים מקראיים כמו אולברייט וידין ראו בהם באמצע המאה ה-20 עדות לסיפור התנחלות השבטים המקראי בספר יהושע, אך מחקרים עדכניים מסוף המאה ומראשית המאה ה-21 הראו שערים אלו נחרבו במהלך משבר כלל אזורי שנמשך עשרות שנים[36], ובעקבות זאת העמדה המקובלת כיום בארכאולוגיה אינה קושרת בין חורבנן ליציאת מצרים. עם זאת, חלק מהממצאים מהמאה ה-13 לפנה"ס אינם מתאימים לתיאור המקראי, למשל, בתקופה זו עדיין שלטה האימפריה המצרית בכנען והייתה דומיננטית באזור, והפלשתים המתוארים ביציאת מצרים טרם התיישבו באזור[40][41][42][43][44].
  • תאריך "מסורתי מתוקן לפי המחקר": אמצע המאה ה-15 לפנה"ס. תאריך זה מתבסס על המסורת המקראית לפיה הקים שלמה המלך את בית המקדש 480 שנה לאחר יציאת מצרים. במחקר כיום ישנו קונצנזוס כי התקופה המיוחסת למלוכה שלאחר דוד המלך הייתה ראשית המאה ה-10 לפנה"ס, ולפיכך 480 שנה קודם לכן מתארכות את יציאת מצרים לאמצע המאה ה-15 לפנה"ס, בסוף מלכותו של תחותמס השלישי, או בראשית מלכותו של בנו אמנחותפ השני[37]. רק מיעוט קטן של חוקרים תמכו בתאריך כזה[45][46][47][48]. בין הקשיים העולים ממנו: השמות רעמסס ופי-רעמסס מופיעים בתעודות המצריות רק החל מן המאה ה-13 לפנה"ס, וקשה למצוא בארץ-ישראל חורבנות ערים כנעניות המתוארכים לסופה של המאה ה-15[36].
 
השם "אי-סי-רי-אר", ככל הנראה "ישראל", רשום בכתב חרטומים בכתובת מרנפתח, סוף המאה ה-13 לפנה"ס

מגוון השערות ותאריכים נוספים, קדומים יותר ומאוחרים יותר, הוצעו על ידי היסטוריונים בעת העתיקה ועד ימינו[37], אך נדירים מאוד במחקר המודרני. קושי משותף לכל התאריכים הקדומים למאה ה-13 הוא שהמקרא אינו מזכיר את שלטון האימפריה המצרית בכנען במאות 12-15 לפנה"ס, והמקורות המצריים אינם מזכירים את קיומו של עם ישראל בכנען עד כתובת מרנפתח בסוף המאה ה-13[36] (למעט פסלון "דום ברלין 21687" שפרשנותו מוטלת בספק[49]). יש חוקרים המזהים לפחות חלק מן העפירו, כנופיות פורעי-חוק הנזכרות למשל במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, עם "עברים", ואולם קשה למצוא התאמה כלשהי בין שמות שליטים כנעניים רבים הנזכרים במכתבי אל-עמארנה לבין אלו הנזכרים בספרי יהושע ושופטים. בין התאריכים המוקדמים:

תאריכי יציאת מצרים המאוחרים למאה ה-13 יוצרים קושי עם אזכור "ישראל" בכנען בכתובת מרנפתח, אך ניתן ליישב קושי זה באותן השערות לפיהן לפחות חלק מעם ישראל התגבש בכנען או בעבר הירדן עוד לפני יציאת מצרים, או ללא יציאה כלל:

גישה חלופית לתארוך היא גישה לפיה יציאת מצרים לא היה אירוע שהתקיים במועד אחד מסוים, אלא סדרה מתמשכת של אירועי הגירות קטנות היקף ממצרים לכנען, לאורך זמן ממושך[50][51].

עדויות עקיפות

עריכה

בתעודות מצריות מהמאה ה-14 לפנה"ס מוזכר קדג'רדי שהיה ראש קבוצה או שבט כנעני בשם "איסרו" שיש המזהים אותו עם שבט אשר, על פי התעודות ישב השבט באזור החוף הצפוני של ישראל של היום. האיסרו מוזכרים גם בפפירוס אנאסטאזי א כבעלי ברית של מצרים בהנהגת רעמסס השני והתחייבו להסגיר מורדים לשלטון המצרי. בהנחה שאכן מדובר בשבט אשר המוכר לנו, ישבו כבר לפחות חלק משבטי ישראל בארץ במאה ה-14 לפנה"ס ויציאת מצרים חלה לפני כן.

רמז עקיף אפשרי נוסף לתיארוך יציאת מצרים הוא פסלון ארכאולוגי הקרוי בשם קוד "דום ברלין 21687", אשר מתוארך למאה 13 או 14 לפנה"ס[49]. על גבי חפץ זה מפורטים עמים אשר הכניע פרעה מהממלכה החדשה במסעו לארץ כנען, כאשר אחת הכתובות חצי מחוקה. לפי אחת הפרשנויות של הכתובת המשוחזרת "ישראל" מפורטת כאחד העמים בארץ כנען ביחד עם אשקלון וכנען. הכתובת המשוחזרת ב"דום ברלין" כמתייחסת לישראל כתובה בכתב חרטומים שונה במעט מזה המשמש באסטלת ישראל, ועל כן אין ודאות ששתיהן מתייחסות לישראל, או רק אחת מהן או אף אחת מהן. אם אכן ישראל כתובה ב"דום ברלין", הרי יציאת מצרים, אם התרחשה, יש לתארך אותה כיציאת מצרים מוקדמת (המאה ה-15 לפנה"ס או לפני כן).

לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקני סוף בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200-586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים או פרוטו-ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים. לפי הנחה זו נוודים בני שסו-יהו, שייתכן ומזוהים עם ישראלים, מדרום כנען נשבו בידי המצרים והובאו למצרים כעבדים כבר במאה ה-12 לפנה"ס[52].

נוודי העפירו והשה-סו
עריכה

בתקופה זו גם נדדו במזרח התיכון העפירו והשסו-יהו. את השם עפירו ניתן לקרוא זאת גם "עבירו", "חבירו" או "חפירו", כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי.
העבירו המוזכרים בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי אל עמרנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצוינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת החיקסוס ויציאת מצרים חלה לאחריו.
השסו-יהו[53] היו ככל הנראה שבט נודדים שנדד באזורי דרום ישראל ועבר הירדן ונבדל מקבוצות נוודים אחרות בשיוכו ל"יהו" שם המזכיר את השם המפורש, לפי היסטוריונים כישראל קנוהל מדובר במדיינים, ידוע לנו שיתרו חותן משה נקרא גם רעואל כלומר היה כהן לאלוהים, וכי המדיינים התנגדו לעשיית פסלי אלים וסגדו לאל במבנה דמוי משכן[דרוש מקור], בשרידי המשכן המדייני בתמנע התגלה גם נחש נחושת המזכיר את נחש הנחושת שעשה משה.

יציאת מצרים והתפרצות סנטוריני

עריכה
  ערך מורחב – ההתפרצות המינואית

במאה ה-16 או ה-17 לפנה"ס התפרץ הר געש באי סנטוריני באחת ההתפרצויות הגעשיות החזקות ביותר בעשרת אלפי השנים האחרונות. ההתפרצות גרמה לצונאמי ענק בים האגאי[54], הפיצה אפר געשי בעיקר באנטוליה ובמזרח אגן הים התיכון[55], וייתכן שגרמה גם לרעידות אדמה נוספות ולירידת טמפרטורות[56]. הועלו השערות שההתפרצות גרמה לתופעות המזכירות את מכות מצרים וקריעת ים סוף בסיפור המקראי[57]. לחלופין הוצע שהשפעות ההתפרצות שולבו בזכרונות היסטוריים במצרים, ויצרו את הבסיס למסורות יציאת מצרים שהובאו לכנען מאוחר יותר[56]. עם זאת, לדעת האגיפטולוג מנפרד ביטאק אין ראיות שמצרים הושפעה באופן משמעותי מתופעות כאלו[58].

התיארוך המדויק של התפרצות סנטוריני עדיין שנוי במחלוקת, אך מוסכם כיום כי אירעה במאה ה-16 לפנה"ס לכל המאוחר[59][60], ולפיכך קדמה לתאריכים המקושרים ליציאת מצרים על ידי כמעט כל החוקרים, במאות ה-15 או ה-13 לפנה"ס[61].

יוצאת דופן מכלל זה היא הגאולוגית האמריקאית ברברה סיוורטסן, שהציעה כי היו למעשה שתי יציאות מצרים, הראשונה מביניהן בשלהי המאה ה-17 לפנה"ס בסמיכות להתפרצות המינואית. לפי הצעתה גרם ענן האפר של ההתפרצות לחלק ממכות מצרים, וגל הצונאמי הוא שהטביע את צבא המרכבות המצרי שרדף אחר היוצאים. על הצעה זו, כמו גם על הצעות דומות בתקשורת הפופולרית, נמתחה ביקורת מצד גאולוגים, ארכאולוגים וחוקרי מקרא[62][58]. מודל גאולוגי העריך כי לגל הצונאמי לא הייתה השפעה משמעותית מחוץ לים האגאי, וכי לא היה מסוגל לגרום בפני עצמו לקריעת ים סוף[54].

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

עריכה
  ערך מורחב – הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית. כל הגרסאות מתארות את יציאת מצרים כגירוש אוכלוסייה מצרי יזום, ולא כיציאה יזומה של אוכלוסיית מיעוט. רוב הגרסאות מציגות את היהודים כמצרים חולים (בעיקר מצורעים), חלקם כזרים שגורשו על ידי המצרים, וחלקם כשילוב של אוכלוסייה זרה ואוכלוסייה מצרית. חלק מהגרסאות מציגות את היהודים כזרים ששיעבדו את מצרים לתקופה מסוימת, עד שגורשו ממנה על ידי המצרים.

גרסת גירוש הזרים

עריכה

הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מסורת יציאת מצרים הופיעה ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה[63] סביב שנת 300 לפנה"ס:

”כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש... לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ... לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו.”[64]

גרסת גירוש החיקסוס והמצורעים

עריכה
  ערך מורחב – חיקסוס

ההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס. על פי גרסה זו, המובאת בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", מתחלקת יציאת מצרים לשתי תקופות שונות, שביניהם הבדילו 500 שנים, ובהם היו מעורבות שתי אוכלוסיות שונות, חלקה אוכלוסייה זרה וחלקה אוכלוסייה מצרית.

מנתון מתאר פלישה גדולה של זרים למצרים בתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס:

”ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם.”

מנתון מכנה את העם הפולש בשם "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה". לאחר 510 שנות שלטון החיקסוס, הם גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. מנתון מזהה את 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים עם היהודים:

”והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים.”[65]

לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס החליט לטהר "את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים", וגירש אותם לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציווה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. החיקסוס שהגיעו מירושלים השתלטו יחד עם המצורעים על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. מנהיגם של שתי האוכלוסיות היה אוסרסיף, שכשחבר לחיקסוס שינה את שמו ל"משה"[66].

כעבור 13 שנות גלות, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה"[67].

סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון הם בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאוד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, על ידי כתיבת "היסטוריה נגדית". עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר[68]. ייתכן ולגרסתו של מנתון אף הייתה השפעת גומלין על הגרסה היהודית הכתובה ביוונית. בספר שמות[69] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני[70] ויוסף בן מתתיהו[71], שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים[72].

גרסת גירוש המצורעים והחולים

עריכה

בהמשך השנים רווחו גרסאות מגוונות של יציאת מצרים כגירוש חולים ומצורעים ממצרים, שהתקבצו יחדיו והתיישבו לבסוף ביהודה. על פי רובן של גרסאות אלו, המגורשים היו למעשה ברובם מצרים, בניגוד לגרסאות הקודמות המתארות (לפחות בחלקם) גירוש זרים.

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית. (יוסף בן מתתיהו רואה בו את התיאור העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור[73].) על פי גרסתו יציאת מצרים היא למעשה גירוש כללי של יהודים, מצורעים וחולי עור בשל ציווי האל אמון, שציווה על מלך מצרים לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים", לגרש אותם ולהטביע אותם בים, כי רק אז תסתיים הבצורת. הרצח ההמוני של 110,000 המגורשים בוצע באופן חלקי על ידי הצבא המצרי, ואלו שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר, ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים)[74].

ההיסטוריון הרומי טקיטוס[75] חזר על עיקריה של גרסת ליסימכוס, תיאר את אבות היהודים כמצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, וגורשו ממצרים בציווי האל אמון. דרך הסברו העוין של טקיטוס למוצא היהודים הפכה גרסה זו של יציאת מצרים לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית[76].

המדקדק המצרי-יווני אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס, והוא הוציא את המגורשים היהודים ממצרים, שלא היו אלא מצרים מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה"[77].

הסופר המצרי כאירמון סיפר שמלך מצרים גירש אוכלוסייה גדולה של אנשים חולים, שבראשם עמדו משה ויוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם אוכלוסייה גדולה אחרת, שהמלך סירב לתת לה להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. כאשר בגר בנו של המלך, רעמסס, גרש את "היהודים" אל סוריה[78].

השפעה תרבותית

עריכה
 
על צדו האחד של השטר מופיע דיוקנה של גולדה מאיר, ועל צדו השני מופיעה הכתובת איתה הגיעה לברית המועצות כשגרירת ישראל הראשונה: "שַלּח את עמי" (שמות ט' א').

כמיתוס מעצב של עם ישראל

עריכה

יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, בהלכה, בתרבות ובהשקפה היהודית. המיתוס מועבר מדור לדור בעזרת מצוות סיפור יציאת מצרים, ומצוות זכירת יציאת מצרים. מצוות רבות בדת היהודית, מתוארות ככאלה שקשורות ליציאת מצרים: חלקן מכוננות זהות מובחנת של עם ישראל, כגון שלוש הרגלים (פסח, שבועות וסוכות)[79], מצוות השבת;[80] חלקן נובעות מהאחריות והרגישות המוסרית הנלמדות מסיפור יציאת מצרים: חובת הענקת יום מנוחה לעבדים[80], הענקת מענקי שחרור[81], מצוות הקשורות לגרים (תושבים זרים) ולעניים[82].

גם הסוברים כי יציאת מצרים לא התרחשה בפועל כפי שהיא מתוארת במקרא, אם בכלל, מסכימים שיש למיתוס אודותיה משקל רב בכינונה של האומה. וכך תיאר זאת אחד העם במאמרו "משה":[83] ”שהגיבור האמתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון.”

לפי הוגים מסוימים, סיפור יציאת מצרים נחשב בסיפור המכונן את האמונה של עם ישראל באל אחד, אל כל יכול המנהל את העולם[84]. אחרים שמו לב שהמילה "עם" בקשר לעם ישראל מופיע לראשונה בהקשר של הגלות במצרים. בהתבסס על הביטוי "יום הולדת אותך" (ספר יחזקאל טז, ה), הם רואים במצרים מעין רחם וביציאת מצרים סיפור לידה, המכונן את זהותו של עם ישראל כקבוצה מגובשת, שרואה את עצמה כשותפה לאותו גורל[85].

כמודל השראה אוניברסלי

עריכה

כסיפור של שחרור לאומי ויציאה מעבדות לחירות, היוותה יציאת מצרים מקור של השראה ותקווה עבור חברות ועמים משועבדים בעת החדשה. העם בארצות הברית ראה בעצמו עם מקביל לעם ישראל, שאף הוא יצא מאנגליה (המקבילה למצרים), כדי להגיע לאמריקה, הארץ המובטחת ולהגשים את המסע אל החירות[86]. הפוריטנים של מייפלאואר, שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, דימו את חציית האוקיינוס האטלנטי לקריעת ים סוף וראו ב"עולם החדש" את ארץ כנען.

גם העבדים האפריקנים בארצות הברית חלמו על חירות עם השיר "Let my people go"; במאה ה-20 מרטין לותר קינג נהג לדמות בנאומיו את השחורים בארצות הברית לבני ישראל במצרים; והססמה "שלח את עמי" הובילה את המאבק למען היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות.

יציאת מצרים בתרבות

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בעת העתיקה

עריכה

במאה השנייה לפני הספירה כתב המחזאי היהודי-הלניסטי יחזקאל הטראגיקן באלכסנדריה את המחזה "יציאת מצרים" (ביוונית: Exagoge), שהשתמר רק בחלקו בידי סופרים שונים מהעת העתיקה.

במאה ה-20 ואילך

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
* Thomas E. Levy, Thomas Schneider, William H.C. Propp, "Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective: Text, Archaeology, Culture, and Geoscience", Springer, 2015

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יציאת מצרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 ראה למשל בספרו של הארכאולוג וההיסטוריון האמריקאי אריק ה. קליין:
    Cline, E. H. (2015). 1177 BC: The Year Civilization Collapsed: Revised and Updated. Princeton University Press, pp. 89-96
  2. ^ 1 2 דוד שפירא, יציאת מצריים - ד"ר דוד שפירא - פרק 1
  3. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק י"ב.
  4. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק י"ט.
  5. ^ יש המסבירים כך את השוני בין שני נוסחי הלוחות המופיעים במקרא.
  6. ^ מאז 2016 מצוין המאורע לפי חוק במסגרת החג החדש יום העלייה
  7. ^ 1 2 3 Israel Finkelstein and Amihai Mazar (editor: Brian B. Schmidt). The Quest for the Historical Israel - Debating Archaeology and the History of Early Israel, Invited Lectures Delivered at the Sixth Biennial Colloquium of the International Institute for Secular Humanistic Judaism, Detroit, October 2005. 2007, The Society of Biblical Literature, Atlanta, GA 30329 USA. ISBN 978-1-58983-277-0, pp. 28-29,60
  8. ^ דוגמה לחוקר כזה הוא האגיפטולוג הבריטי האוונגליסטי קנת קיצ'ן:
    Kitchen, Kenneth Anderson. On the reliability of the Old Testament. Wm. B. Eerdmans Publishing, 2006.
  9. ^ דוגמה לחוקר כזה הוא חוקר המקרא הדני נילס פטר למקה:
    Lemche, Niels Peter. The Israelites in history and tradition. Westminster John Knox Press, 1998.
  10. ^ אפילו החוקרים המקסימליסטים ביותר כיום מפרשים את מספר היוצאים כנופל בהרבה מ-600,000 לגברים בלבד במקרא, למשל כ-20 אלף אצל קנת קיצ'ן וג'יימס ק. הופמייר
    Hoffmeier, James K. Ancient Israel in Sinai: the evidence for the authenticity of the wilderness tradition. Oxford University Press, 2005, pp.153-159.
  11. ^ יגאל בן נון, האם יצאנו ממצרים?, דקות 14–30, 83 והלאה
  12. ^ ליאורה רביד, האם יציאת מצרים התרחשה באמת - חלק 3, באתר עושים תנ"ך, סיכום העיקר החל מדקה 26:40
  13. ^ 1 2 Israel Finkelstein and Neil Asher Silberman, The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, New York: Free Press, 2001, pp. 62-63
  14. ^ 1 2 3 4 5 Dever, William G. "The Exodus and the Bible: What Was Known; What Was Remembered; What Was Forgotten?." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 399-408.
  15. ^ 1 2 3 4 5 Faust, Avraham. "The emergence of Iron Age Israel: On origins and habitus." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 467-482.
  16. ^ Jan Assmann, Moses the Egyptian: The Memory of Egypt in Western Monotheism, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1997, pp. 8-9.
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 Hendel, Ronald. "The exodus as cultural memory: Egyptian bondage and the song of the sea." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 65-77.
  18. ^ 1 2 Na, Nadav. "Out of Egypt or Out of Canaan? The Exodus Story Between Memory and Historical Reality." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 527-533.
  19. ^ Bietak, Manfred. "On the historicity of the Exodus: What Egyptology today can contribute to assessing the biblical account of the sojourn in Egypt." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 17-37.
  20. ^ Römer, T. (2015). The revelation of the Divine Name to Moses and the Construction of a Memory About the origins of the Encounter Between YHWH and Israel. In Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective (pp. 305-315). Springer, Cham.
  21. ^ Finkelstein, Israel. "The Wilderness Narrative and Itineraries and the Evolution of the Exodus Tradition." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 39-53.
  22. ^ 1 2 Davies, E. W. (1995). A mathematical conundrum: the problem of the large numbers in Numbers I and XXVI. Vetus Testamentum, 45(Fasc. 4), 449-469.
  23. ^ 1 2 3 Hoffmeier, James K. Ancient Israel in Sinai: the evidence for the authenticity of the wilderness tradition. Oxford University Press, 2005, pp.153-159.
  24. ^ אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, 1978. "מפקד", כרך ה' עמ' 220
  25. ^ שמות רבה, פרשה א', פסקה ח'
  26. ^ יציאת מצריים - ד"ר דוד שפירא - פרק 1, החל מדקה 2:30
  27. ^ יציאת מצריים - ד"ר דוד שפירא - פרק 1, דקה 22:30
  28. ^ יגאל בן נון, האם יצאנו ממצרים?, החל מדקה 30
  29. ^ לפי זה עכשיו שנת 3,336 ליציאת מצרים
  30. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"א.
  31. ^ s:סדר עולם רבא פרק א
  32. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ו.
  33. ^ ספר בראשית, פרק מ"ז, פסוק ט'.
  34. ^ s:סדר עולם רבא פרק ג
  35. ^ ספר התולידה (מוקלד באתר הספרייה הלאומית)
  36. ^ 1 2 3 4 5 Cline, E. H. (2015). 1177 BC: The Year Civilization Collapsed: Revised and Updated
  37. ^ 1 2 3 4 5 6 Geraty, Lawrence T. "Exodus Dates and Theories." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective (2015): 55-64.
  38. ^ Kitchen, Kenneth Anderson. On the reliability of the Old Testament. Wm. B. Eerdmans Publishing, 2006
  39. ^ Hoffmeier, James K. Ancient Israel in Sinai: the evidence for the authenticity of the wilderness tradition. Oxford University Press, 2005,
  40. ^ Interactive World History Atlas since 3000 BC, Geacron
  41. ^ פלשתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  42. ^ רחלי שלומי חן, האימפריה המצרית בכנען - סילבוס, באתר האוניברסיטה העברית
  43. ^ דוד שפירא, יציאת מצריים - ד"ר דוד שפירא - פרק 2, החל מדקה 19:42
  44. ^ אסף קרמר מראיין את ישראל פינקלשטיין, Did the Exodus really happen?, Ynet
  45. ^ Petrovich, D. (2013). Toward Pinpointing the Timing of the Egyptian Abandonment of Avaris during the Middle of the 18th Dynasty. Journal of Ancient Egyptian Interconnections, 5(2), 9-28.
  46. ^ יצחק מייטליס, לתארוך יציאת מצרים
  47. ^ עמנואל ענתי
  48. ^ יהודה אליצור, ‏יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר "דעת"
  49. ^ 1 2 Christoffer Theis, Pieter Gert van der Veen, Israel in Canaan. (Long) Before Pharaoh Merenptah? A fresh look at Berlin statue pedestal relief 21687, Journal of Ancient Egyptian Interconnections 2 (2010), pp. 15–25.
  50. ^ ליאורה רביד, חלק 3 (מתוך 3) – האם יציאת מצרים התרחשה באמת?, באתר עושים היסטוריה - עושים תנ"ך, החל מדקה 17:35
  51. ^ THOMAS FRANCIS MCDANIEL, THE TRIBAL PARTICIPANTS OF THE EXODUS AND CONQUEST (עמ' 38)
  52. ^ Israelites Found in Egypt
  53. ^ קנוהל, מאין באנו, עמ' 73.
  54. ^ 1 2 R.Periáñez, J.M.Abril, "Modelling tsunamis in the Eastern Mediterranean Sea. Application to the Minoan Santorini tsunami sequence as a potential scenario for the biblical Exodus", Journal of Marine Systems, Volume 139, November 2014, Pages 91-102
  55. ^ Druitt, T. H., et al (2019). The late bronze age eruption of Santorini volcano and its impact on the ancient Mediterranean world. Elements: An International Magazine of Mineralogy, Geochemistry, and Petrology, 15(3), 185-190.
  56. ^ 1 2 אריה ש. איסר ומתניה זהר, " והרעב כבד בארץ: שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא") ירושלים: כרמל, 2008) עמ' 113.
  57. ^ Trevisanato, S. I. (2006). Six medical papyri describe the effects of Santorini’s volcanic ash, and provide Egyptian parallels to the so-called biblical plagues. Medical hypotheses, 67(1), 187-190.
  58. ^ 1 2 Bietak, M. (2006). The volcano explains everything-or does it?. Biblical archaeology review, 32(6), 60-65.
  59. ^ Manning, S. W.,et al (2020). Radiocarbon offsets and old world chronology as relevant to Mesopotamia, Egypt, Anatolia and Thera (Santorini). Scientific reports, 10(1), 1-14.
  60. ^ Pearson, C.et al. (2020). Securing timelines in the ancient Mediterranean using multiproxy annual tree-ring data. Proceedings of the National Academy of Sciences, 117(15), 8410-8415.
  61. ^ Cline, E. H. (2015). 1177 BC: The Year Civilization Collapsed: Revised and Updated. Princeton University Press.
  62. ^ מארק האריס, The Thera Theories: Science and the Modern Reception History of the Exodus, הרצאה בכנס Out of Egypt של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו
  63. ^ הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.
  64. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 29–32 (מאנגלית: להד לזר).
  65. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  66. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.
  67. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.
  68. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.
  69. ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.
  70. ^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.
  71. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.
  72. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.
  73. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306
  74. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  75. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  76. ^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.
  77. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  78. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  79. ^ לדוגמה: ויקרא כג מג
  80. ^ 1 2 ספר דברים ה, יד
  81. ^ ספר דברים טו, יג-טו
  82. ^ לדוגמה: ספר שמות, כג ט
  83. ^ אחד העם - משה(הקישור אינו פעיל, 3.11.2019)
  84. ^ רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי מאמר ראשון (אבן תיבון), חלק ראשון, יא-כה
  85. ^ נתנאל אלינסון, קיצור תולדות הישראליות, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2021, עמ' 22-23
  86. ^ יונתן זקס, "החירות מדברת במבטא עברי", באתר מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות, ‏2013-03-22
  87. ^ מערכת וואלה! תיירות‏, ה"אקסודוס": יותר מ-60 אלף איש עוזבים את הברנינג מן, באתר וואלה, 5 בספטמבר 2023
  88. ^ https://burningman.org/about/history/brc-history/afterburn/06-2/playa-safety/exodus/
  89. ^ ביקורת: נילי ואזנה ודנאל קאהן, ‏יציאת מצרים – לדרכי השימוש במקורות חיצוניים, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 155-149
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יציאת_מצרים&oldid=40190206"