הדזה

הָדְזָה (Hadza) או הָדְזָבֶּה (Hadzabe'e) היא קבוצה אתנית קטנה החיה באזור אגם אייסי והסרנגטי בצפון טנזניה. הם חיים כנוודים בקבוצות קטנות, ומקום המגורים שלהם משתנה בהתאם למצאי המזון. בשנת 2005 נאמד מספרם בכאלף בלבד, בין 300 ל-400 מהם חיים כציידים-לקטים, באורח חיים שלא השתנה מזה אלפי שנים.

בני הדזה מתאמנים בירי בחץ וקשת

ההדזה אינם קרובים גנטית לאף קבוצה אתנית אחרת. בעבר נחשבו בני ההדזה כמשויכים לקבוצת הקויסאנים, משום שלשתי הקבוצות מכנה שפתי משותף של 'קליקים' בדיבור, אך מחקרים גנטיים שנערכו הצביעו על כך שהם למעשה קרובים יותר לפיגמים. בני ההדזה דוברים שפה ייחודית להם, הכוללת שימוש בעיצורים מצוצים, ואינה דומה לשפות האחרות באזור.

בני ההדזה ניזונים מבשר ציד (בעיקר קודואים, אימפלות או בבונים) ומפירות, שורשים, פקעות ודבש שהם מלקטים, והם לא מתבססים כלל על חקלאות. הרגלי התזונה שלהם אינם קבועים, והם משתנים בהתאם להיצע הקיים. כך, למשל, בעונה היבשה, בה בעלי החיים נפוצים יותר, הם מבוססים על בשר יותר מאשר בעונה הגשומה.

ככלל, הגברים יוצאים לחפש מזון לבדם, ואילו הנשים, שלרוב אינן צדות, אלא מלקטות פירות, שורשים ופקעות, יוצאות בקבוצה, ולעיתים מלוות בגבר. מאז המאה ה-20, בהשפעת שבטים שכנים, החלו כמה מבני ההדזה להיעזר בכלבי ציד, אולם תופעה זו אינה רווחת. מרב הציד מתבצע באמצעות חץ וקשת. הציידים מקשטים את חיציהם בסימן מזהה, כדי שניתן יהיה לדעת מי מהם פגע בציד. שלל הציד מתחלק אומנם בין כל חברי השבט, אך צייד טוב יותר נחשב לגבר חזק ואיכותי יותר, וסיכוייו למצוא זיווג גבוהים יותר.

ניסיונות הממשל הטנזני, ועוד קודם לכן נסיונותיהם של הבריטים להעביר את בני ההדזה ליישובי קבע נכשלו. גם נסיונותיהם של מיסיונרים לנצרם נכשלו, ואין להם דת של ממש. בני ההדזה אף מקפידים לבדל עצמם מבני העמים הסובבים אותם – הדטוגה (Datooga), האיראקוו (Iraqw) והאיסאנזו (Isanzu), ואף שהם מקיימים איתם יחסי מסחר, הם אינם נטמעים בהם. אם בני השבט קרובים למקום מגורים קבוע, נשלחים לעיתים ילדיהם לבית ספר, אך בדרך כלל לשנה או פחות מכך. האנתרופולוג פרנק מרלו סבור כי התיירות האקולוגית מהווה איום של ממש על אורח החיים של בני ההדזה, שכן אספקת המזון והכסף שהתיירים מביאים עמם עשויה לגרום לבני ההדזה לנטוש את הציד, כפי שקרה לעמים אחרים באפריקה, ולהפוך אותו לפעילות ראווה בלבד. מרלו חושש כי במקרה כזה, עלולים התיירים לנטוש את השבטים, ואלו ייוותרו ללא המיומנויות שהיו לאבותיהם. מנגד, סבורים חוקרים אחרים כי התיירות מסייעת להדזה לשמור על אורחות חייהם.

אזור מגורים

בני ההדזה מתגוררים בסרנגטי בטנזניה, סביב אגם אייסי, מקווה מים גדול של מי מלח שמתייבש כמעט לחלוטין בעונה היבשה. כ-250 מבני ההדזה חיים במערב האגם. ה-750 הנותרים חיים ממזרח לאגם באזור שמשתרע על פני 2,500 ק"מ.

היסטוריה

היסטוריה כללית

מאז המאה ה-18, בני ההדזה החלו לבוא במגע עם חקלאים ורועים שנכנסו לשטח המחיה שלהם. האינטראקציות היו עוינות לרוב וגרמו לירידה באוכלוסיית ההדזה בסוף המאה ה-19. המגע הראשון עם האדם הלבן האירופאי והכתבים המתעדים את בני ההדזה על ידי אירופאים הם מסוף המאה ה-19. מאז, בוצעו ניסיונות רבים מצד ממשלים קולוניאליים, הממשל בטנזניה ומסיונרים חיצוניים לגרום לבני ההדזה להתיישב בישובי קבע על ידי חשיפתם לאורח החיים החקלאי ולנצרות. רובם המוחץ של מאמצים אלו נכשלו, ובני הדזה רבים עדיין מנהלים את אותו אורח החיים שקיימו אבות אבותיהם. בשנים האחרונות, בני ההדזה נתונים תחת לחץ מקבוצות שכנות שמאיימות על אדמתם וכמו כן הם מושפעים מהעלייה בתיירות ומציד בספארי.

ההיסטוריה בעל פה של בני ההדזה על עברם מחולקת ל-4 תקופות, כל אחת מאופיינת על ידי תרבות אחרת. לפי מסורת זו, בתקופה הראשונה שבתחילת הימים, העולם היה מאוכלס על ידי ענקים שעירים שנקראו "אקאקאניב" או "גלניב" – מילים שמשמעותן אבות קדמונים. לפי המסורת, בני האקאקאניב לא השתמשו בכלים או באש. הם צדו על ידי נעיצת מבט בטרף. לאחר מכן, הטרף היה נופל ומת למרגלותיהם. הם אכלו בשר נא, ולא בנו בתים. בנוסף, הם ישנו תחת עצים, כפי שבני ההדזה נוהגים לעשות כיום במשך העונה היבשה. בגרסאות קדומות יותר של הסיפור, הסיבה לחוסר השימוש באש הייתה כי פיזית הדבר לא היה אפשרי במצב הקדום בו העולם היה נמצא. בני הדזה צעירים שהולכים לבתי הספר כיום טוענים כי בני האקאקאניב פשוט לא ידעו כיצד לעשות זאת.

בתקופה השנייה, בני האקאקאניב נוצחו על ידי טלאטלאניב – ענקים הזהים בגודלם לבני האקאקאניב אך אופיינו בחוסר שיער. הם השתמשו באש על מנת לבשל בשר, אך בתקופה זו ניצב בפניהם מכשול אחר – בעלי החיים נהיו מודעים יותר לסכנה הנשקפת מבני האדם ועל כן היה קשה לצוד אותם והיה צריך לרדוף אחריהם בעזרת כלבי ציד. בני הטלאטלאניב היו האנשים הראשונים שהשתמשו בתרופות ובקמעות על מנת להגן על עצמם מפני אויבים, והם חיו במערות.

התקופה השלישית הייתה מאוכלסת על ידי בני ההאמאקוואניב שהיו קטנים יותר בגודלם מהדורות הקודמים. הם המציאו קערות, חיצים, ומיכלים שמשמשים לבישול. כמו כן, הם התמחו בשימוש באש. בנוסף, הם בנו בתים כמו הבתים המשמשים את בני ההדזה כיום. בני ההאמאקוואניב היו הראשונים מבין האבות הקדמונים של בני ההדזה שיצרו קשר עם אנשים מקבוצות אחרות לצורכי מסחר. הם סחרו בעיקר בברזל על מנת לייצר סכינים וראשי חיצים.

התקופה הרביעית נמשכת עד היום והיא מאופיינת בבני האמאאישוניב (מודרניים). כאשר מדברים על תקופת האמאאישוניב, בני ההדזה יודעים להזכיר שמות ומקומות ספציפיים, ויכולים להעריך לפני כמה דורות אירועים התרחשו.

ארכאולוגיה והיסטוריה גנטית

בני ההדזה אינם קרובים גנטית לאף קבוצה אתנית אחרת. בעבר נחשבו בני ההדזה כמשויכים לקבוצת הקויסאנים, משום שלשתי הקבוצות מכנה שפתי משותף של 'קליקים' בדיבור, אך מחקרים גנטיים שנערכו הצביעו על כך שהם למעשה קרובים יותר לפיגמים. בני ההדזה דוברים שפה ייחודית להם, הכוללת שימוש בעיצורים מצוצים, ואינה דומה לשפות האחרות באזור.

בדיקות גנטיות מציעות כי בעבר התרחש ערבוב בין בני ההדזה לבני הבאנטו, וכמו כן ערבוב מועט עם אוכלוסיות נילוטיות וכושיתיות באלפי השנים האחרונות. כיום, מיעוט מנשות ההדזה מתחתנות עם גברים מקבוצות השכנות לבני ההדזה כגון בני הבאנטו. בעשורים קודמים, אונס או שבי של נשות הדזה על ידי גברים חיצוניים היה נפוץ למדי.

האבות הקדמונים של בני ההדזה ככל הנראה התגוררו בטריטוריה הנוכחית שמשמשת את בני ההדזה כיום. ממצאים ארכאולוגים מעידים כי האזור היה מיושב על ידי קבוצות של ציידים–לקטים כבני ההדזה לפחות מתחילת עידן האבן המאוחר, לפני כ-50,000 שנה.

אף על פי שבני ההדזה אינם מייצרים אמנות מאבן כיום, הם מחשיבים מספר אזורים של אמנות באבן הכלולים בטריטוריה שלהם ככאלה שנוצרו על ידי אבותיהם הקדמונים.

כמו כן, לפי ההיסטוריה שבעל פה שמסופרת על ידי בני ההדזה, הם לא עברו לשטח הנוכחי ממקום אחר אי פעם.

התקופה הפרה-קולוניאלית

החקלאים הראשונים באזור שנחשב כטזניה כיום היו דוברי שפות כושיות, ועבדו כרועי בקר. בהמשך הגיעו בני הבנטו לאזור, והביאו עימם אוכלוסייה של חקלאים, כלי ברזל וכלי נשק. הקבוצה האתנית הגדולה האחרונה שהצטרפה לאזור היו בני הבילוטיק שהיגרו דרומה מסודאן במהלך המאה ה-18. כל אחת מהאוכלוסיות הללו של רועים וחקלאים החליפו אוכלוסיות קדומות יותר של ציידים–לקטים, משום שאלו היו בנחיתות מבחינה דמוגרפית וגאוגרפית. על כן, קבוצות כמו בני ההדזה היו פעם גדולות הרבה יותר, ומאז ועד היום נמצאות תחת איום של פלישת החקלאות לאזורים שהם ניכסו לעצמם בעבר. שבטי האיראקוו והדאטוגה (Datooga) אולצו להיכנס לשטחי ההדזה בעקבות התרחבות של שבט המסאי. בני האיסאנזו עברו להתגורר מזרחה לשטח ההדזה בסביבות שנת 1850. בני ההדזה גם יצרו קשרים עם שבט המסאי והסוקומה (Sukuma) מערבה לאגם אייסי. בני שבט האיסנזו היו עוינים כלפי בני ההדזה לעיתים, ולעיתים שבו אותם כחלק מעסקאות עבדים.

מאוחר יותר, האינטראקציות בין שתי הקבוצות היו שלוות יותר, ולעיתים התרחשו נישואים בין שתי הקבוצות, זאת אף על פי שבשנת 1912 בני ההדזה תוארו כמוכנים למלחמה עם האיסאנזו. לעומת זאת, בני הסוקומה ובני ההדזה קיימו מערכת יחסים פורייה יותר. בני הסוקומה העבירו את עדריהם דרך שטחי ההדזה, וכמו כן התבצע סחר חליפין של כלי מתכת בין שתי הקבוצות. בני ההדזה ניצלו מתכת זאת להכנת ראשי חצים על מנת לצוד פילים ברחבי שטחם.

הגישה הכללית של הקבוצות השכנות כלפי בני ההדזה הייתה מוטה מדעות קדומות. הם ראו אותם כנחותים, לא מפותחים, לא בעלי שפה אמיתית, וכקבוצה חברתית שנוצרה על ידי פושעים ועניים שנפלטו בעבר אל היערות. רבות מאי הבנות אלו תורגמו בהמשך לכתבים על ידי מבקרים קולוניאלים.

המאה ה-20

בסוף המאה ה-19, כוחות אירופאים כבשו שטחים רבים מאפריקה וסיפחו אותם לקולוניות שלהם. בני ההדזה הפכו להיות חלק מקולוניה גרמנית. חרף זאת, אין ראיות שבני ההדזה נפגשו עם האירופאים בשלב זה.

העדויות הראשונות על בני ההדזה בספרות הגרמנית הכתובה היו על ידי אוסקר באומן.

בני ההדזה התחבאו מפני באומן וחוקרים אחרים, כך שתיאוריהם של החוקרים מבוססים על סיפורים ששמעו בעצם מגורמים אחרים.

האירופאים הראשונים שדיווחו על פגישה פנים מול פנים עם בני ההדזה היו אוטו דמפקוולף ואריק אובסט. השליטה הגרמנית הסתיימה והוחלפה על ידי שליטה בריטית בסוף מלחמת העולם הראשונה (1917), וזמן קצר לאחר מכן בני ההדזה תוארו על ידי קצין בריטי שכתביו מתארים את בני ההדזה ואת אורח חייהם באופן זהה לצורה בה הם חיים כיום. בכתבים נעשתה הבחנה בין בי הדזה 'טהורים' שהתקיימו על ידי ציד ולקטות ובין בני ההדזה שחיו עם בני האיסאנזו וקיימו אורח חיים מודרני יותר.

לפי דיווחים מסוימים, היו לבני ההדזה מנהיגים כדוגמת 'צ'יף', אך נראה שמדובר בדיווחים שגויים. מקורות מהימנים יותר בתחילת המאה ה-20 דיווחו כי בני ההדזה מקיימים אורח חיים שוויוני בין בני החברה, כפי שהם עושים כיום. כמו כן, הם גרו במחנות בגודל דומה לאלו שהם מתגוררים בהם כיום, השתמשו באותם כלים, בנו בקתות באותו סגנון והאמינו באותן אמונות דתיות.

הממשל הבריטי ניסה לגרום לבני ההדזה להתיישב ביישוב קבע ולאמץ את החקלאות בשנת 1927, הניסיון הראשון מבין ניסיונות רבים שבאו לאחר מכן מצד ממשלות אחרות לגרום לבני ההדזה להתיישב ביישובי קבע. הבריטים ניסו שוב בשנת 1939, כמו גם הממשל הטנזני בשנת 1965 וב-1990. אף על פי שהניסיונות הרבים היו כפויים ועשו שימוש בכוח, רובם כשלו בצורה נחרצת.

בדרך כלל, בני ההדזה כן מקימים יישובים ארעיים ומנצלים את המזון הקיים בשטח, אך הם עוזבים ונודדים כאשר מקורות המזון נגמרים. רק מעט מהם אימצו את אורח החיים החקלאי. בעיה שעלתה במהלך ניסיונות היישוב של בני ההדזה היא מחלות – מכיוון שהקהילה שלהם דלילה ומבודדת, רק מעט מבני ההדזה מחוסנים באופן טבעי למחלות נפוצות. ניסיונות ליישב את בני ההדזה ביישובי קבע גרמו להתפרצות מחלות ולשיעורי מוות גבוהים, בעיקר בקרב ילדים.

רוב הכפרים שנבנו בעבר עבור בני ההדזה על ידי הממשל מיושבים כיום על ידי אוכלוסיות אחרות. בנוסף, הניסיונות להמיר את בני ההדזה לנצרות נכשלו בצורה יחסית גורפת.

כיום

בשנים האחרונות, השטח של בני ההדזה נמצא בעלייה של פלישה מצד קבוצות שכנות. שטחי ההדזה המערביים הם למעשה כיום חלק משמורת ציד פרטית, ובאופן רשמי נאסר על בני ההדזה לצוד בשמורה.

לאחר פרסום מספר סרטים דוקומנטריים על בני ההדזה בשנת 2001 בקרב הערוצים המערביים, שמורת ההדזה הפכה לאטרקציה תיירותית. אף על פי שעל פניו נראה כי הדבר מסייע לבני ההדזה, רוב הכסף נאסף על ידי הממשלה וחברות תיירות ולא מגיע לבני ההדזה עצמם. כמו כן, כאשר כסף כן מגיע ישירות לבני ההדזה, הדבר מוביל לעיתים לאלכוהוליזם ולמוות כתוצאה מהרעלת אלכוהול.

בשנת 2007, הממשל המקומי ששולט בשטחי ההדזה שנמצאים בסמוך לעמק היאדאה השכיר את השטח למשפחת מלוכה מממלכת האמירויות המאוחדות כספארי פרטי לצורכי שעשועים. בני ההדזה פונו מהאזור, וחלק מהמתנגדים נכלאו. לאחר הפגנות מצד בני ההדזה ולחץ בין-לאומי שלילי, העסקה עם משפחת המלוכה בוטלה ובני ההדזה הורשו לחזור למקום.

מבנה חברתי

בני ההדזה מאורגנים בקבוצות שנקראות 'מחנות' בספרות המקצועית. ישנם כ-20–30 אנשים בקבוצה. לא קיימת היררכיה שבטית או קבוצתית, וקונפליקטים יכולים להיפתר על ידי הצעה של אחד מהצדדים המעורבים בקונפליקט לעבור למחנה אחר. בני ההדזה חיים באורח חיים שיתופי וכמו כן קיימת שיתופיות בגידול הילדים. אנשים רבים, הקשורים לילד ולא קשורים אליו כאחד, מספקים טיפול לילדים.

בני ההדזה עוברים בין מחנות ממספר סיבות. ראשית, מרבית הקונפליקטים נפתרים על ידי עזיבת המקום. כמו כן, מחנות ננטשים כאשר אחד מהאנשים חלה ונפטר, מכיוון שמחלות מקושרות אצל בני ההדזה עם המקום בו הן התרחשו. בנוסף, קיימת הגירה עונתית כאשר הדבר תלוי במקורות מים, מזון, מזג אוויר וכו'.

בני ההדזה מסוגלים לבנות מחסות חדשים בתוך שעות ספורות. מרבית הרכוש של האנשים יכול להינשא על גבם במעבר בין המחנות, משום שבני ההדזה אינם נוטים בדרך כלל להחזיק רכוש.

מבנה היחידה המשפחתית הוא ייחודי כיוון שהוא מורכב מתא זוגי (ללא ריבוי נשים) אך אין בלעדיות זוגית וקיימת תופעה של "חילופי זוגות" בסיטואציות שונות (למשל מתוך הסכמה הדדית של כל המעורבים או כאשר גבר יוצא למסע למחנה אחר שלפניו מוטל עליו למצוא "מחליף" לאשתו עד לשובו), מה שנקשר גם לגידול השיתופי של הילדים.

החיזור נעשה בדרך כלל על ידי הצעת "מתנות" לקבוצה בה חיה המחוזרת בצורת ציד גדול ככל האפשר, ויש ערך ייחודי לציד בבונים בהקשר זה.

קיום

בני ההדזה מיומנים מאוד במציאת מזון, והם מתאימים את הדיאטה שלהם לעונה ולנסיבות.

הגברים לרוב מחפשים מזון באופן אינדיבידואלי, ובמהלך היום הם מאכילים את עצמם במהלך החיפוש. בנוסף הם מביאים לבית דבש, פירות, או ציד מזדמן כאשר הדבר מתאפשר.

נשים מחפשות מזון בקבוצות גדולות יותר, ולרוב מביאות הביתה פירות שונים. גברים ונשים גם מחפשים יחד דבש ופירות. נהוג כי גבר אחד לפחות מלווה את קבוצת הנשים שמחפשות מזון. בנוסף לליקוט המזון, נשים גם נוהגות לאסוף ביצים ולצוד חיות בר קטנות כמו עכברים, באמצעות מקלות חפירה. נשות ההדזה פיתחו מומחיות באיתור מחילות של עכברים, דבר שקשה מאוד לאיתור חיצוני על ידי אדם שאיננו מומחה בדבר. הנשים דוקרות את המחילות במקלות ושולפות מהן את העכברים שישמשו בהמשך כחטיף למאכל.

במהלך העונה הגשומה, מירב התזונה של בני ההדזה מבוססת על דבש, פירות ובשר מזדמן. כמות הבשר בתזונה עולה משמעותית בעונה היבשה, כאשר בעלי חיים יוצאים לחפש מקורות מים. בתקופה זו, הגברים לרוב צדים בזוגות, ומבלים לילות שלמים יחדיו בהמתנה לבעלי חיים שיוצאים לשתות בלילה. החיצים של בני ההדזה משוחים ברעל שמיוצר מענפים של עצים מקומיים, ומסייע בהריגת הטרף.

דת

בני שבט ההדזה אימצו מעט מאוד מהמנהגים הדתיים של שכניהם הגאוגרפיים. הדת הייחודית שלהם היא מינימליסטית. הם כן מאמינים בקוסמולוגיה ויכולים לספר סיפורים על האופן בו דברים התרחשו, אך הם לא מאמינים בעולם הבא אך חלקם מאמינים ברוחות האבות ששוכנות במערות שומרות עליהם ללא קיום אינדיבידואלי והחוקים הדתיים שלהם מועטים מאוד. באופן כללי, לבני ההדזה מספר חוקים כלליים, אך גם החוקים המועטים שקיימים לא מיושמים לרוב, והדבר אינו גורר בדרך כלל השלכות חברתיות כלשהן. מצד שני, מחלות יכולות להיות מיוחסות לעונש על הפרה של חוקים אלו.

הריטואל החשוב ביותר של בני ההדזה הוא ריקוד האיפים. במחנות בהם מספר מבוגרים מספיק, הטקס מתקיים לאחר החשכה בלילות חסרי ירח בלבד. הגברים לובשים חגורות על רגליהם, כיסוי ראש העשוי מנוצות, ושרים ורוקדים בו זמנית, תוך כדי עידוד הנשים לשיר ולרקוד מסביבם.

הריטואל המרכזי השני הוא מאי טו קו. במהלך הטקס, בנות בגיל ההתבגרות מתגודדות יחד במחנה ושם הן מכסות את עצמן בשומן של חיות. לאחר מכן, הבנות רודפות אחרי בנים תוך כדי ניסיון להכות בהם עם מקלות מיוחדים שמיוחסים לפוריות.

בנוסף, בני ההאדזה מאמינים בקללה שבאה עם המוות ומפחדים מנוכחותו ולכן ימנעו מכך ככל האפשר: אם אדם מת במחנה המחנה ינטש באופן מידי וכאשר אדם קרב למותו משפחות רבות נוהגות להקים עבור העומד למות מתחם עם מים ומזון אך גם עם כמות בשר שתמשוך צבועים ולהשאירו למות לבד

מיתוסים ומעשיות

• אישוקו (שמש) – אשתו של דמות אלוהית שנקראת האין. אישוקו מתוארת במספר מעשיות של בני ההדזה כמי שיצרה את בעלי החיים. יצורי בריאתה כללו גם אנשים שמאוחר יותר הפכו להיות אוכלי אדם. כאשר אישוקו ראתה את זה, היא הרגה יצורים אוכלי אדם אלו והצהירה שהם אינם אנשיה יותר. כיום, הזכרת שמה של אישוקו יכולה לשמש כברכה ומזל טוב להצלחה בציד.
• ענקים – הסיפורים על הענקים מתארים אנשים עם כוחות על וגודל עצום, אך עם זאת בעלי חולשות אנושיות כמו צרכים של מזון ושתייה, יכולת בגידה, הרעלה וכו':
  • סנגני ואחיו – אחד הענקים המפורסמים במיתולוגיה של בני ההדזה היה סנגני. היה לו כוח לשלוט על בני האדם. באחד המקרים, הענק סיכן את בני האדם בהחלטותיו. בני האדם התנגדו לו, והענק הורה בתגובה לאריות לתקוף אותם, מה שיצר הפתעה בקרבם, מכיוון שלפני מקרה זה אריות תוארו כחיות לא מזיקות. בני האדם הרגו את הענק סנגני כנקמה. לענק היו אחים, ססאבו ווואונלקי. מספר מעשיות מתארות כיצד שני ענקים אלו המיטו אסון על בני ההדזה באמצעות הרג מתמשך. כתוצאה מכך, בני ההדזה נאלצו בלית ברירה לבקש עזרה מקבוצות שכנות. לבסוף, הענקים רומו והורעלו.
  • אסנגגו – ענק אוכל אדם בשם אסנגגו ומשפחתו נהרגו על ידי הכשת נחש. מסתבר שהנחש היה התרופה להצלת האנשים שניתנה להם על ידי אישוקו על מנת לשחררם. אישוקו הפכה את גופותיהם של הענקים לנמרים, ואסרה עליהם לתקוף אנשים, מלבד מצב בו הם נפגעו על ידם.
  • הונגונגושאי – ענק נוסף, שלרוב לא הטריד את בני ההדזה מלבד גנבות קטנות מדי פעם. הוא ניזון מפרחים, עצים וירקות גנובים. בני ההדזה רחשו לו כבוד רב, והענק איחל להם בחזרה הצלחה בציד. הענק המשיך לאחל לאנשים הצלחה גם לאחר שנפגע במכוון על ידי ילד, אך הוא נקם בילד כתגובה. האל האין, כתגובה להתרחשות זו, החליט לגמול לאנשים ולענק כאחד. הוא הזהיר את האנשים, חשף בפומבי את המעשה הנבזה של הילד, והפך את הענק הונגונגושאי לצדפה לבנה וגדולה.

גלריית תמונות

• 
  בן הדזה משחיז חץ
• 
  בני הדזה מדליקים אש באמצעות חיכוך ענפים
• 
  בת הדזה

לקריאה נוספת

• דבי הרשמן, "הנה הבאתי לך אימפלה", מסע אחר, 221, פברואר 2010, עמ' 52.

• Apicella; Feinberg, D. "Voice pitch alters mate-choice relevant perception in hunter-gatherers". Proceedings of the Royal Society, B. 276: 1077–1082. doi:10.1098/rspb.2008.1542.
• Apicella, C. L.; Little, A.C.; Marlowe, F.W. "Averageness and attractiveness in an isolated population of hunter-gatherers". Perception. 36: 1813–1820. doi:10.1068/p5601.
• Blench, Roger (7–9 July 2008). Hadza Animal Names (PDF). 3rd International Khoisan Workshop. Riezlern.
• Crittenden, A.N. (2011). "The Importance of Honey Consumption in Human Evolution" (pdf). Food and Foodways. 19: 257–273. doi:10.1080/07409710.2011.630618.
• Crittenden, A.N. (2008). Marlowe, F.W.. "Allomaternal Care among the Hadza of Tanzania" (pdf). Human Nature. 19: 249–263. doi:10.1007/s12110-008-9043-3.
• Diamond, J. (1997). "Chapter 6". Guns, germs and steel: the fates of human societies. New York, NY: Norton. ISBN 0-393-03891-2.
• Heller, Hartmut & Keulig, Steffen (1999). Hadzabe – Die letzten Wildbeuter Ostafrikas (streamed video) (Documentary). Freunde der Naturvölker e.V. (fPcN Germany). A film (43 min) in German about this people and their struggle for survival.
• Kent, S. (Ed.). (2014). Ethnicity, hunter-gatherers, and the" other": association or assimilation in Africa. Smithsonian Institution.
• Kohl-Larsen, Ludwig (1956a). Das Elefantenspiel. Mythen, Riesen und Stammessagen. Volkserzählungen der Tindiga. Das Gesicht der Völker (in German). Eisenach • Kassel: Erich Röth-Verlag. The book is a collection of Hadza myths about giants, also some tribal myths about cultural heroes, and anecdotal tales.
• Lee, Richard B. (1999). The Cambridge Encyclopedia of Hunters and Gatherers. Daly, Richard Heywood. Cambridge University Press. ISBN 0-521-57109-X.
• Marlowe, F. (2002). Why the Hadza are still hunter-gatherers. Ethnicity, huntergatherers, and the ‘Other’, ed. S. Kent, 247-81.
• Marlowe, F.W. (2005). "Mate preferences among Hadza hunter-gatherers" (pdf). Human Nature. 15: 364–375. doi:10.1007/s12110-004-1014-8.
• Marlowe, F. W. (2010). The Hadza: Hunter-Gatherers of Tanzania. Berkeley: Univ. California Press. ISBN 978-0-520-25342-1.
• Ndagala, D. K. (1985). Attempts to develop the Hadzabe of Tanzania. Nomadic peoples, 17-26.
• Ndagala, D. K.; Zengu, N. (1994). "From the raw to the cooked: Hadzabe perceptions of their past". In Robert Layton. Who needs the past: indigenous values and archaeology. London: Routledge. pp. 51–56. ISBN 0-415-09558-1.
• McCrummen, Stephanie (2007-06-10). "50,000 Years of Resilience May Not Save Tribe". וושינגטון פוסט. p. A01. Retrieved 2007-09-15.
• Peterson, Daudi (2013). Hadzabe: By the Light of a Million Fires. Mkuki na Nyota Publishers. This book includes descriptions of Hadza myths, culture, and modern struggles.
• Survival International (6 November 2007). "Hadzabe celebrate land victory". Retrieved 3 May 2011.
• Tishkoff, S. A.; Gonder, M. K.; Henn, B. M.; Mortensen, H.; Knight, A.; Gignoux, C.; Fernandopulle, N.; Lema, G.; Nyambo, T. B.; Ramakrishnan, U.; Reed, F. A.; Mountain, J. L. (2007). "History of Click-Speaking Populations of Africa Inferred from mtDNA and Y Chromosome Genetic Variation". Molecular Biology and Evolution. 24 (10): 2180–2195.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הדזה בוויקישיתוף

• דף הבית של האנתרופולוג פרנק מרלו
• דף הבית של האנתרופולוג בריאן ווד
• סרטון מאת יוטיובר ישראלי בשם festivi שרדתי 50 שעות בשבט אפריקאי אמיתי